לפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופט ד"ר י' מרזל) בעת"מ 39962-06-10 מיום 14.4.2011 בו נדחתה עתירה שהגישו המבקשות בה השיגו על החלטת המשיבים שלא להעביר את בקשת המבקשת 1 למתן מעמד בישראל לוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה לעניינים הומניטאריים) ועל ההחלטה שלא להחיל בעניינה את "נוהל הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי" (להלן: הנוהל).
1. המבקשת 1 הינה נתינת אתיופיה ואמה של המבקשת 2, אזרחית ישראל. המבקשת 1 נכנסה לישראל ביום 14.5.2005 לאחר שהמבקשת 2 הגישה בקשה לאשרת כניסה עבורה למטרת ביקור על מנת שזו תסייע לה בהשגחה על ילדיה באופן שיאפשר למבקשת 2 חסכון בהוצאות בין היתר נוכח מצב כלכלי קשה. תוקף האשרה שניתנה למבקשת 1 היה לשלושה חודשים והיא הוארכה לשלושה חודשים נוספים (אם כי המבקשות לא פנו ללשכת המשיב 2 על מנת לקבל את האשרה המוארכת).
2. ביום 14.9.2008 פנתה המבקשת 1 למשיבים בבקשה כי יינתן לה מעמד של אזרחית ולחלופין מעמד של תושבת קבע. בקשה זו נדחתה ביום 14.4.2009. לאחר מכן, פנו המבקשות למשיבים בבקשה כי יינתן למבקשת 1 רישיון קבע או רישיון ארעי מטעמים הומניטאריים או על פי נוהל הורה קשיש. כן התבקש כי ענינה של המבקשת 1 יבחן על ידי הוועדה לעניינים הומניטאריים. בקשה זו, כמו גם מספר פניות דומות שנעשו לאחריה, נדחו בהחלטות נוספות של המשיבים - האחרונה בהן מיום 17.2.2011.
3. בעקבות זאת עתרו המבקשות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. בעתירתן, טענו כי המבקשת 1 הינה אישה בודדה בת "55 עד 58" וזאת בניגוד לאמור בדרכונה, ממנו עולה כי היא ילידת 1958. נטען כי המבקשת 1 נותרה באתיופיה לבדה לאחר התפרקות משפחתה וכי יש לה בת נוספת אולם זו היגרה לארצות הברית עם אביה (שאינה אבי המבקשת 2) לפני שש שנים. בהמשך לכך נטען כי המבקשת 1 נותרה באתיופיה ללא פרנסה וללא קורת גג ומבקשת לבוא לישראל ולהצטרף לבתה ולנכדיה. עוד נטען כי הבת השנייה של המבקשת 1 היא קטינה ואינה יכולה לטפל או לסייע לאמה וכי הקשר ביניהן קלוש ומסתכם בשיחות טלפון בודדות בשנה. על יסוד האמור נטען כי קמים טעמים הומניטאריים למתן מעמד למבקשת 1 וכי לא היה מקום לדחות את הבקשה להעברת הדיון בבקשה למתן מעמד לוועדה לעניינים הומניטאריים, וזאת אף אם אינה עומדת בתנאי נוהל הורה קשיש.
4. עתירה זו נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים תוך שנקבע כי לא קמה עילה להתערבות בהחלטת המשיבים שלא להחיל על המבקשת 1 את נוהל הורה קשיש ובהחלטה שלא להעביר את עניינה לדיון לפני הוועדה לעניינים הומניטאריים.
באשר למתן מעמד על פי הוראות הנוהל נקבע כי המבקשת 1 אינה עומדת בתנאים הקבועים בו לגבי גיל ולגבי העדרם של ילדים נוספים בחו"ל, שכן גילה נמוך מן הגיל הקבוע בנוהל ומאחר שלמבקשת 1 בת נוספת, בת 19, המתגוררת בארצות הברית. כן נקבע כי מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים אשר בהתאם להוראת סעיף 17ג לנוהל יש להעבירם לדיון לפני הוועדה לעניינים הומניטאריים וזאת בהעדר ביסוס של נסיבות הומניטאריות חריגות המצדיקות סטייה מן ההוראות שבנוהל או התערבות בהחלטת המשיבים. לעניין זה נקבע כי טענות המבקשת 1 להעדר מקור פרנסה באתיופיה ולהיעדר קורת גג אינן עולות בקנה אחד עם הצהרותיה של המבקשת 2 שניתנו במסגרת בקשתה למתן אשרה למבקשת 1 לפיהן המבקשת 1 היא עקרת בית המתפרנסת בכבוד וכי מכל מקום לא הובאו כל נתונים המבססים את טענות המבקשות בעניין. כן צויין בהקשר זה כי ככל ששהותה הממושכת והבלתי חוקית של המבקשת בישראל היא שהביאה אותה למצב הכלכלי הנטען קיים קושי בבקשת מעמד מטעם זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מצא טעמים הומניטאריים הנובעים ממצבה הרפואי של המבקשת 1 שכן בדיון שהתקיים הסכים בא כוח המבקשות כי הטענות בדבר מצבה הרפואי היו בגדר אמירה כללית וכי אין תיעוד רפואי למחלה מסוימת. בסיומו של פסק הדין ציין בית משפט המחוזי כי רשם לפניו את עמדת המשיבים לפיה אין מניעה כי המבקשת 1, לאחר שתצא מישראל, תפנה אליו בעתיד בבקשה לפי הנוהל.
5. המבקשות הגישו ערעור על פסק דין זה ובד בבד לו הגישו בקשה למתן סעד זמני שיאסור על הרחקת המבקשת 1 מישראל עד להכרעה בערעור.
במסגרת הערעור טוענות המבקשות כי בית המשפט לעניינים מנהליים טעה בקביעתו כי אין לראות במקרה של המבקשת 1 מקרה חריג אשר יש להעבירו לדיון לפני הוועדה לעניינים הומניטאריים בהתאם להוראת סעיף 17ג לנוהל. בהקשר זה חוזרות המבקשות על טענותיהן כי המבקשת 1 היא אישה בודדה ומבוגרת מן הגיל המצויין בדרכונה, כי אינה בריאה וכי אין לה באתיופיה קורת גג, מקור פרנסה או קשר עם בני משפחתה החיים שם. עוד נטען כי המבקשת 1 סמוכה לשולחן בתה, המבקשת 2, וכי בתה הצעירה בת ה-19 המתגוררת בארצות הברית אשר הקשר עימה רופף הינה תלמידה שאינה יכולה לקבל על עצמה את האחריות לגורל אמה וכי ממילא ספק רב אם יינתן לאם להיכנס לארצות הברית. כן שבות המבקשות וטוענות כי אין ליתן משקל כה רב לגילה של המבקשת 1 לצורך בחינת קיומם של טעמים הומניטאריים חריגים שכן התכלית שבבסיס הנוהל חלה אף במקרה זה בשים לב לנסיבותיו.
במסגרת הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, נטען כי הרחקת המבקשת 1 מישראל תגרום לה ולבני משפחה נזק בלתי הפיך ותייתר את הדיון בערעור כאשר מנגד גירושה לא ישרת שום אינטרס של המדינה. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים בשים לב לנסיבות החריגות של המקרה.
6. בתגובתם מיום 29.6.2011 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה. המשיבים טוענים כי סיכויי הערעור נמוכים שכן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מבוסס כדבעי ולא נפל בו כל פגם. באשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי נוכחות המבקשת 1 בישראל אינה חיונית לבירור טענותיה וכי בחירתה של המבקשת 1 לעשות דין לעצמה ולהוסיף ולשהות בישראל שלא כדין מטה אף היא את מאזן הנוחות לטובת המשיבים.
7. לאחר עיון בערעור, בבקשה ובתגובה לה , הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, על מנת שבית המשפט ייענה לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור עליו להשתכנע כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש [ראו למשל: עע"ם 6336/09ריו נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.8.2009); עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים(לא פורסם, 23.5.2011) (להלן: עניין סימוב)].
8. באשר לסיכויי הערעור, ובזהירות המתחייבת, יש לתת את הדעת לכך כי למעשה המבקשת 1 מבססת את בקשתה למתן מעמד על יסוד החריג לנוהל שממילא מסדיר מדיניות שהיא בגדר החריג לכלל. אף אם אניח כי בתה של המבקשת 1 המתגוררת בארצות הברית אינה יכולה לתמוך בה, הרי שבשים לב לקביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים באשר לאי הוכחת טענות המבקשות שנטענו בפניו, איני משוכנע כי טענות המבקשות בערעור, שבעיקרן נוגעות לקיומם של טעמים הומניטאריים חריגים המלמדים כי אין להיצמד באופן דווקני לתנאים שנקבעו בנוהל, מקימות סיכויים טובים לקבלתו.
באשר למאזן הנוחות, אין בליבי ספק כי הרחקתה של המבקשת מישראל תסב לה ולבני משפחה נזק וצער, במיוחד נוכח התקופה הארוכה בה היא שוהה בישראל. ואולם, אין לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך. ראשית, יש לתת את הדעת לכך כי אף אם ערעור המבקשות יתקבל משמעות הדבר היא כי יתקיים דיון בפני הוועדה לעניינים הומניטאריים אך לא כי המבקשת 1 תרכוש מעמד בישראל. שנית, אף אם בסופו של יום תקבל המבקשת 1 מעמד מטעמים הומניטאריים תוכל היא לשוב לישראל. אכן, חזרתה לישראל תהיה כרוכה בהוצאה כספית אך עם כל הקושי שבדבר סבורני כי בשים לב לשהייתה הבלתי חוקית של המבקשת 1 בישראל במשך תקופה בלתי מבוטלת מבלי שפעלה להסדרת מעמדה זהו סיכון שהיה עליה להביא בחשבון ושעליה לשאת בתוצאות התממשותו. שהייתה הארוכה של המבקשת בישראל מבלי שתפעל להסדיר את מעמדה, העדר קיומו של נזק בלתי הפיך, כמו גם האמור לעיל באשר לסיכויי הערעור, מובילים למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה [ראו והשוו: עע"ם 7765/10 אבדולייב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 31.1.2011); עע"ם 2696/10 מנדוזה נ' מינהל האוכלוסין (לא פורסם, 21.4.2010), בפסקה 12; עניין סימוב; עע"ם 1738/11 Edrin נ' משרד הפנים (לא פורסם, 19.6.2011)].
9. אשר על כן, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 11.5.2011 בטל. עם זאת, ועל מנת לאפשר למבקשת 1 תקופת התארגנות, אני קובע כי המבקשת 1 תצא מישראל עד ליום 31.8.2011.
בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח בסיון התשע"א (30.6.2011).