החלטה בתיק עמ"ת 46519-07-12

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בנצרת המייחס לו עבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, כלפי בת זוגו.

בבית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה ועילה למעצר.

בית המשפט קמא בחן אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר ושוכנע כי אין מנוס מלעוצרו עד תום ההליכים.

בפני ערר על החלטה זו.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

ראשית, יש לומר כי החלטת המעצר ניתנה ביום 26/06/12.

ביום 18/07/12 הגיש ב"כ העורר ערר על החלטה זו (35515-07-12). בפתח הדיון בערר ולאחר ששמע את עמדתה של כב' השופטת נ. מוניץ, שדנה בערר, ביקש ב"כ העורר לחזור בו מן הערר כדי להגישו בדרך אחרת.

למעשה בפני כיום ערר כמעט זהה.

מדובר בהתנהלות פסולה. אם סבר ב"כ העורר, כי יש ממש בטענותיו, מן הראוי היה כי יבררן במסגרת הערר שהגיש ולא יבחר לו מועד אחר להגשת הערר בפני מותב אחר.

גם לגופם של דברים, דין הערר להידחות.

במסגרת הערר טוען ב"כ העורר גם כנגד עוצמת הראיות ודיותן, בטענה כי הודאת בא כוחו דאז בפני בית המשפט קמא, בקיומן של ראיות לכאורה, איננה מונעת ממנו לעשות כן.

ב"כ העורר מפנה גם להחלטתו של כב' השופט ה. ח'טיב, בב"ש 2106/05 חביבאללה וליד נ. מדינת ישראל, שם נעתר בית המשפט ובחן במסגרת ערר את הטענות כנגד עוצמת הראיות למרות שהייתה הסכמה לקיומן בערכאה הראשונה.

הכלל הוא כי חלופי סנגורים איננו עילה לפתוח את הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. הדרך הנכונה היא כי אם קיים קושי בראיות, נושא זה צריך להיבחן על ידי הערכאה הראשונה ולא במסגרת ערר.

במקרה שלפני, בית המשפט קמא לא נזקק ולא נדרש לבחון את עוצמת הראיות, שכן העורר, שהיה מיוצג על ידי עורך דין מנוסה, הסכים לקיומן ולא העלה טענה בעניין זה. יחד עם זאת, תיק החקירה הונח בפני בית המשפט קמא לצורך התרשמות מרמת המסוכנות של העורר ולכן בית המשפט נחשף לראיות ויש להניח כי התרשם בעצמו מקיומן.

גם אם הדלת איננה נעולה בפני סנגור לטעון לעוצמת הראיות בערר לאחר שהוסכם על קיומן בפני הערכאה הראשונה, הרי המקרים בהם יעתר בית המשפט לבקשה לבחון את הראיות בערר הינם מצומצמים ועל הסנגור להצביע על קושי ממשי ומהותי שנעלם מעיני הסנגור הקודם.

לא מצאתי כי מקרה זה נמנה עם המקרים בהם יש לבחון מחדש קיומן של ראיות לכאורה, בשים לב לטיעוני ב"כ העורר, באשר לקשיים. למרות האמור, ועל מנת להניח דעתו של הסנגור, בחנתי את חומר החקירה ולא מצאתי ממש בטיעוני העורר.

על פי כתב האישום, תקף העורר את אשתו, בבית אחת השכנות, לנגד עיניהם של אנשים אחרים, כשהוא סוטר לה בחוזקה בפניה, מכה אותה באגרופים ובראשה ובחלקי גופה, מושך וגורר אותה בכוח, בועט בגופה כשהיא על הארץ, ומושך בשערותיה, כל זאת חרף תחינותיה כי יניח לה.

העורר השמיע במהלך התקיפה איומים לרצוח את אשתו, ובהמשך החל בריצה לעבר המטבח בזעקות כי הוא הולך להביא סכין כדי לרצוח אותה. למרבה המזל, אחד הגברים שנכח בדירה תפס בעורר והוציאו וייתכן כי בכך נמנעה פגיעה חמורה יותר במתלוננת.

על פי כתב האישום, כתוצאה מן המעשים, נגרמו למתלוננת כאבים בראשה ובחלקי גוף שונים, שריטות בזרוע ובצוואר, רגישות במישוש והגבלה בתנועת יד שמאל, רגישות במישוש מעל בית החזה ונפיחות מתחת לברך.