בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב), מיום 7.9.11, אשר דחה את בקשת העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים והורה על המשך שהותו במעצר בית מלא בבית אימו, כפי שנקבע בהחלטה קודמת של בית המשפט קמא ביום 10.6.11.
בד בבד, הכביד בית המשפט קמא את תנאי שחרורו של המשיב על ידי הוספת הפקדה בסך 2,500 ש"ח.
נגד המשיב הוגש כתב אישום ובו מספר אישומים.
באישום הראשון נטען, כי ביום 5.6.11, בביתם בבית שמש, איים המשיב על אשתו, כי יהרוג אותה, ניסה לתקוף אותה וכן שבר את כל מערכת הסטריאו בסלון.
באישום השני נטען, כי במהלך שלוש השנים קודם לכן, תקף המשיב את המתלוננת, איים עליה וכשנתיים לפני האירוע המצוין באישום מספר אחד, בעט בבטנה וכתוצאה מכך, נגרמה למתלוננת נפיחות בבטן.
הואיל ולא היה ברור לי אם הוסכם כי קיימות ראיות לכאורה לגבי שני האישומים ובמיוחד לגבי האישום השני, עיינתי בחומר הראיות ונחה דעתי, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי שני האישומים.
אציין, כי לגבי הבעיטה בבטן, בנוסף להודעתה של המתלוננת, ניתן למצוא לפחות ראיה נוספת אחת התומכת בטענה זו.
כאמור, ביום 10.6.11, דחה בית המשפט שלום את בקשת התביעה והורה לשחרר את המשיב בתנאים מסוימים, כאשר אחד התנאים היה מעצר בית מלא בבית אימו ובפיקוח אימו.
כמו כן, הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן.
לדיון שהתקיים ביום 7.9.11 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן.
מהתסקיר עולה, כי המשיב הפר את מעצר הבית לאחר שהודה, כי מזה כחודשיים הוא עובד במפעל בבית שמש. כמו כן עולה מהתסקיר, כי המשיב מסר לשירות המבחן, כי בית המשפט אישר לו יציאה לעבודה ואולם, אין מחלוקת, כי טענה זו אינה נכונה וכי בית המשפט לא אישר למשיב לצאת ממעצר הבית.
בנוסף, חזר המשיב להתגורר בבית המתלוננת ולטענתו עשה כן, לאחר שתוקפו של צו ההגנה שניתן על ידי בית משפט למשפחה, פג ביום 1.9.11.
גם אם אקבל כטעות בתום לב את טענתו של המשיב בעניין חזרה לבית המתלוננת, עדיין עומדת לחובת המשיב העובדה, כי הפר בראש גלה במשך למעלה מחודשיים את תנאי השחרור בערובה, בכך שיצא מבית אימו ובכך הצביע על כך, כי אינו ראוי לאמון בית המשפט.
כאן יש להוסיף, כי כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים בגין עבירת אלימות במשפחה והמשיב שב וביצע, לכאורה, עבירות אלימות במשפחה, כאשר מאסר זה תלוי ועומד נגדו ואין הוא חושש מאימת הדין.
כאן מן הראוי להתייחס לתסקיר שירות המבחן אשר קבע במפורש, כי אימו של המשיב אינה יכולה להוות גורם מתאים לפיקוח על המשיב וברור, כי שירות המבחן צדק בהערכה זו וזאת לנוכח העובדה, כי חרף העובדה שהמשיב הפר את תנאי מעצר הבית, לא דווחה אימו של המשיב על כך לגורמים המתאימים.
למקרא הודעת המתלוננת במשטרה והראיות הנוספות, עולה כי, כי חייה של המתלוננת הינם בלתי נסבלים מאחר והמשיב נוהג לשתות לשוכרה ומאיים עליה ללא הפסק.
כמו כן, עולה, לכאורה, כי המתלוננת חיה בפחד מתמיד מהמשיב.
שירות המבחן הוסיף, כי המשיב מתקשה ביכולת השליטה שלו בכעסים, עובדה המביאה אותו להתפרצויות אלימות ושבירת חפצים.
בבש"פ 10247-05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) בעמ' 1289 ציין בית משפט העליון, כי "מקרים כגון אלה המבוצעים תוך התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הכלל הוא כי לא תינתן חלופת מעצר, בשל החשש כי חלופה זו, התלויה בדרך כלל ברצונו הטוב של הנאשם, לא תהיה אפקטיבית".