החלטה בתיק עמ"י 20317-09-13

1.                  ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ, סגנית נשיאה) מיום 3.9.2013 בתיק מ"י 11327-09-13 במסגרתה שוחרר העורר ממעצר בתנאים ובהם הרחקתו ממרחק של 30 ק"מ או פחות מכך מתחומי העיר ירושלים וזאת למשך 180 יום. כן הותנה שחרור העורר בהפקדת פקדון בסכום של 50,000 ש"ח.

ההליך שהתנהל בבית משפט השלום

2.                  העורר, שיח' ראאד סלאח, הוא תושב אום אלפחם, חבר בוועדת המעקב העליונה לציבור הערבי ומשמש כראש התנועה האסלאמית. הוא עוכב לחקירה ולאחר מכן נעצר ביום 3.9.2013. לאחר מעצרו הוא הובא לפני בית משפט קמא לצורך קביעת תנאים לשחרורו ממעצר.

3.                  בבקשה שהונחה לפני בית משפט קמא נטען על ידי המשיבה כי העורר חשוד בהסתה לאלימות בהר הבית. העבירה שבביצועה נחשד העורר הייתה עבירה של הסתה לאלימות או לטרור, עבירה לפי סעיף 144 ד 2 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). עילות המעצר שנטענו במסגרת הבקשה וזאת בהתאם לסעיפים 13 ו- 14 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים], תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") היו מסוכנותו של החשוד והחשש לשיבוש הליכי החקירה. במסגרת הבקשה הודיעה המשיבה כי איננה מתנגדת לשחרור העורר בכפוף לשני תנאים: התייצבות במשטרה לפי דרישה והרחקה מתחומי העיר ירושלים - 30 ק"מ מהגבול המוניציפלי של העיר - למשך 180 ימים. עוד התבקש בית המשפט להבטיח את תנאי השחרור בהפקדה כספית בסכום של 50,000 ש"ח.

4.                  בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 3.9.2013 פרט נציג המשיבה את הרקע הכללי לבקשה והבהיר כי נאום שנשא העורר ביום 23.8.2013 בכפר קרע הוא שמקים את יסודות העבירה שבה נחשד. בנאום יש הסתה ברורה לאלימות שממוקדת במספר ימים ספציפיים שהראשון שבהם הוא ערב ראש השנה (שהיה למחרת). במסגרת הדברים האשים העורר את מדינת ישראל בשריפת מסגד אלאקצא שהייתה בשנת 1969 והציג ראיות התומכות בטענתו כי מדינת ישראל אחראית לכל הרוע בעולם ועוד. הנאום, כך נטען, מציג תכנית של מדינת ישראל להגיע להר הבית ולהניח בו את היסודות לבית המקדש. תוכן הדברים, לדעת המשיבה, נועד להלהיט את הציבור ולהביא להפרות סדר. עוד הוזכר כי במסגרת הליך אחר הורחק העורר מתחומי העיר העתיקה בירושלים אך לטענת המבקשת הוא ממשיך להלהיט ולהסית. אשר לדרישת ההרחקה טענה המשיבה לפני בית משפט קמא כי זו נדרשת שכן העורר מגיע עד לפאתי ירושלים בכדי לגרום להפרת הסדר בעיר. נציג המשיבה נחקר על ידי סנגורו של העורר והצדדים סיכמו את טענותיהם.

ההחלטה

5.                  בהחלטה מושא הערר התייחס בית משפט קמא לטענת הסמכות המקומית שהועלתה לפניו ומצא כי זו מסורה לו. אשר לטענה שהועלתה לעניין חוקיות המעצר הפנה בית משפט קמא לכך שלמשיבה הייתה סמכות לעצור את העורר גם ללא צו של שופט כפי שנעשה ומכאן עבר לדיון בשאלת החשד הסביר ועילת המעצר שמצא אותן כרוכות זו בזו.

6.                  בית המשפט התייחס לסקירה מודיעינית שנמסרה לו וכן לדרשה שאותה נשא העורר. עוד התייחס בית המשפט למידע מודיעיני נוסף שהועבר לעיונו. מתוך הדרשה והמסמכים האחרים למד בית משפט קמא כי בדברים שאמר העורר בקולו וכן בפרסומים שונים הקשורים לו ולתנועה האסלאמית הועלו קריאות להגעתם של מוסלמים לירושלים ערב ראש השנה היהודי כאשר הקריאה קשורה לחג היהודי ולחיכוכים בין יהודים למוסלמים סביב מעמדה המיוחד של ירושלים ומעמדו של הר הבית. הדברים שנשא העורר, כך בית משפט קמא, קושרים בין שלטון ה"כיבוש" כהגדרתו לבין ניסיונות המיוחסים לו למחוק את מסגד אלאקצא או לפגוע בו, ויש בהם כדי להלהיט את רוחם של ההמונים המגיעים לירושלים.

7.                  בנסיבות המתוארת, מצא בית משפט קמא, כי הונח חשד לביצוע עבירה של הסתה וכן חשד להפרת הסדר הציבורי ולפגיעה בבטחון הציבור. אשר לתנאים שנתבקשו הסביר בית המשפט כי אין בהם כדי לפגוע פגיעה קשה בזכויותיו של העורר שכן לא מבוקשת הרחקתו ממקום מגוריו או ממקומות שבהם הוא נוהג להימצא דרך קבע ואף לא להרחיקו מאנשים שיש לו קשר עמם. לפיכך סבר בית משפט קמא כי התנאים המבוקשים משקפים איזון ראוי בין הצורך להגן על שלום הציבור, החשש מפני ביצוע עבירות על ידי העורר ומאידך זכויותיו של העורר. הבקשה התקבלה במלואה. המשיב הורחק מתחומי העיר ירושלים ונקבע כי לא יימצא במרחק של 30 ק"מ או פחות מכך מהגבול המוניציפלי של ירושלים וזאת למשך 180 יום. להבטחת עמידתו בתנאי זה נקבע כי על העורר להפקיד סכום של 50,000 ש"ח. העורר עמד בתנאים ושוחרר.

הטענות

8.                  בערר שלפני מגדיר העורר את ההחלטה כ"חסרת תקדים" והוא סבור כי עיכובו ומעצרו הם תוצאה של רדיפה פוליטית על רקע דעותיו ועמדותיו. הרדיפה כוללת מעצרי שווא, הוצאת צווי הרחקה לפי תקנות ההגנה שעת חרום ופתיחת הליכים פליליים בחשדות לכאוריים הנוגעים לסדר הציבורי. הוא מפנה לכך שברוב המקרים לא הוגשו כתבי אישום לאחר מעצרו וקביעת תנאי שחרור מגבילים ובשני המקרים שבהם הוגשו כתבי אישום ההליכים הסתיימו בזיכוי.

9.                  עוד טוען העורר כי התנאים שנקבעו חורגים מכל קנה מידה של מידתיות וסבירות בממד הגאוגרפי של ההרחקה, במשך הזמן שנקבע ובערובה שהוטלה. לדעתו של העורר אין קשר בין ההרחקה לבין החשד הלכאורי המיוחס לו - שעניינו דרשה שנשא בכפר קרע ביום 23.8.2013.

10.              העורר מטעים במסגרת הטיעון המשפטי שבכתב הערר כי קריאתו לציבור המוסלמי להגיע למסגד אלאקצא היא קריאה מתמדת ונמשכת והדברים שנשא הם בגדר הבעת דעה לגיטימית. פרשנות המשיבה ולפיה כוונת הקריאה היא ליצור חיכוכים בין מוסלמים לבין יהודים בשל החג היהודי נעדרת ביסוס עובדתי והיא נשענת על חשדות והשערות. מכל מקום אין לייחס את האירועים המינוריים שאירעו בהר הבית בראש השנה לנאומו של העורר.

11.              טענה נוספת שמעלה העורר היא כי תקופת ההרחקה והבטוחה שנקבעו הן במידה העולה על הנדרש, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 46 לחוק המעצרים. הוא מפנה לכך שמלכתחילה הוצע לו להסכים לתנאים שיקבע קצין משטרה, המוסמך להטיל הרחקה למשך 15 יום בלבד ולאחר שסרב לכך הובא לשחרור בפני בית המשפט. המדובר לשיטתו בעונש בטרם משפט ואין בהרחקה כדי לשרת את תנאי השחרור אלא להוות מפרעה על חשבון העונש ועונש נוסף המוטל עליו טרם הרשעה. אף הערובה הכספית איננה מידתית בנסיבות העניין וחורגת ממתחם הסבירות במקרים דומים.

12.              בתגובת המשיבה לערר מציינת המשיבה כי בנאום שנשא העורר האשים את ישראל בניסיון לתפוס את הר הבית ולבנות עליו בית מקדש ובית כנסת. הוא קרא ליום רביעי, ערב ראש השנה, "יום אלנפיר" (יום תרועה) ושלהב את ההמונים לבוא, להפגין ולהתמרד נגד השלטון הישראלי בדומה למה שקרה באביב הערבי במדינות ערב. עוד מפנה המשיבה למקורות אחרים המלמדים על כך שהעורר טען כי בתקופת החגים - בדגש על ערב ראש השנה וימי חג הסוכות - יהיה ניסיון של מתנחלים ושוטרים להיכנס להר הבית כדי להרוס את אלאקצא וקרא לציבור להגיע ו"להגן" על הר הבית תוך שימוש במוטיבים אסלאמיים של הקרבה ומות קדושים. המשיבה מוסיפה כי העורר נעצר בדרכו לירושלים ונלקח לחקירה. מעצרו נעשה על רקע מידע מודיעיני שהתקבל בדבר כוונה להפר את הסדר בירושלים כאשר באותו זמן עשו את דרכם עשרות אוטובוסים של מוסלמים תושבי ישראל במטרה להגיע להר הבית. עוד נטען כי אף שחלק מהאוטובוסים נעצר אותם אנשים שהגיעו להר הבית גרמו להפרות סדר ויידו אבנים ובקבוקי זכוכית על מתפללים ותיירים. 300 צעירים התבצרו במסגד וריססו גז מדמיע לעבר השוטרים. בנוסף ביום ששי, ב' ראש השנה, החלו התפרעויות קשות בהר הבית ובהן ידו מאות צעירים אבנים לעבר שוטרים ולעבר מתפללים ברחבת הכותל.

13.              בדיון שהתקיים הוסיף בא כוח העורר וטען כי לטעמו לא מתקיימת במקרה זה העבירה הנטענת של הסתה לאלימות או לטרור וכי אין בנאום הנדון דבר המצביע על כך. המדובר לטענתו בפגיעה בחופש הביטוי של העורר כחלק מרדיפתו. הוא מצביע על כך שהדרשה ניתנה ביום 23.8.13 אך המעצר היה 10 ימים לאחר מכן תהה מדוע המתינה המשטרה. לשיטתו אין נובעת מהעבירה ומהסיכון המסקנה כי נדרשת הרחקה מירושלים דווקא שכן העורר יכול לשאת את הדברים גם במקומות אחרים ויש להימנע מהענשת העורר טרם משפט.

14.              המשיבה טענה בדיון כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא שכן המדובר בהחלטה מאוזנת המשלבת את הצורך בהגנה על הציבור מפני העורר תוך הטלת הגבלה חלקית על תנועותיו שאינה הגבלה יתרה. עוד חזרה המשיבה בדיון על כך שבמקרה זה הסיכון מתוך דברי העורר התממש וכי דבריו הביאו להתפרעויות בהר הבית. המשיבה הפנתה בנוסף למסמכים שהוצגו בפני בית משפט קמא גם למסמכים נוספים הקושרים בין הפרות הסדר לבין דברי העורר. אשר לשאלת בית המשפט מתי יוגש כתב אישום לא יכול היה נציג המשיבה להתחייב אך סבר כי הזמן שקצב בית משפט קמא לכך הוא ראוי וסביר.

דיון והכרעה

15.              לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות וכי לא נמצאה עילה להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, למעט בכל הנוגע למשך תוקפם של התנאים.