החלטה בתיק עמ"ח 7498-12-09

הערעור הנדון הוגש על החלטת קצין תגמולים מיום 10.06.09 לפיה בוצע קיזוז בין התגמול לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י -1950 (להלן: " החוק" או " חוק משפחות") לבין חוב שעמד לחובת המנוח מ.ש. ז"ל (להלן: " המנוח"), בנה של המערערת.

החלטה זו עניינה בטענת הסף של המערערת כי למשיב כלל אין סמכות לבצע קיזוז.

רקע

1.     בנה של המערערת מ.ש. המנוח אובחן במהלך שירותו הצבאי כחולה במחלה ממארת. המנוח הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: " חוק הנכים") ונדחה, על החלטה זאת הגיש ערעור אשר נדון במסגרת ע"נ 397/96.

2.     בעת ניהול ההליכים ניתן למנוח טיפול רפואי מכוח חוק הנכים וקצין תגמולים העניק לו גם תגמול לפנים משורת הדין.

3.     במהלך חודש דצמבר 1997 נפטר המערער.

4.     במסגרת הדיון בע"נ 397/96 העלה המשיב את הטענה כי המערערת לא עדכנה את המשיב בדבר פטירת המנוח וקיבלה תגמולים עבור המנוח עד ל- 30.11.98, עוד טען המשיב כי המערער קיבל תגמולים מטעם הביטוח הלאומי. לאחר שהמערערת לא פעלה בתיק בהתאם להחלטת הוועדה מיום 29.01.03 (שם נקבע כי ניתנת למערערת האפשרות להפריך את הנתונים המוכיחים, לכאורה, כי שולמו למנוח עוד לפנים משורת הדין כל הסכומים, אשר היו עולים בחלקו לו הוכיח את ערעורו), הורתה הוועדה על מחיקת הערעור בהחלטתה מיום 27.04.03.

5.     המערערת הגישה בשנת 1999 תביעה לקצין תגמולים לקבוע כי יש קשר בין מותו של המנוח לשירותו הצבאי. תביעתה נדחתה על ידי קצין תגמולים וערעור שהוגש על ההחלטה (ו"ע 1375/02) נדחה אף הוא. המערערת הגישה ערעור למחוזי, שם הגיעו הצדדים לפשרה לפיה מותו של המנוח יוכר כקשור לשירות הצבאי.

6.     המנוח נפטר כאמור בדצמבר 1997, ותגמולים שולמו לו עד לחודש נובמבר 1998.

7.     עם ההכרה והזכאות לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים החליט המשיב להפחית מהתשלומים ששולמו למערערת מיום הגשת בקשתה בשנת 1999 את התשלומים ששולמו החל מפטירתו של המנוח ועד לנובמבר 1998.

טענות המערערת

8.     לטענת המערערת, יש להפריד בין זכותו של המשיב לכספים (המוכחשת בנסיבות אלו) לבין סמכותו לבצע קיזוז  מהתגמולים המגיעים למערערת לפי חוק משפחות.

9.     לטענת המערערת, הרשות המנהלית והמדינה לא רשאיות לשלול תגמולים על פי חוק שעה שהן סבורות שקמה יתרת חוב כלפיהן, ולהעמיד את הזכאי שקיבל את תגמוליו בחסר, בעמדה של מערער בבית משפט. לטענת המערערת הנטלים הרובצים על מערער שונים מזה של נתבע, וקל למדינה שהפחיתה תשלומים להתגונן כמשיבה וכמבקשת דחיית ערעור כנגדה.

10.לטענת המערערת אם המשיב סבור כי המערערת חייבת לו כסף עליו להגיש תביעה כספית כתביעה עצמאית ולהימנע מפתיחתו של תיק זה שוב ושוב.

11.עוד טוענת המערערת כי אם הוועדה תקבל את טענת המשיב כי יש לו סמכות לבצע קיזוז משום שפרסונאלית האם השכולה חייבת למשיב תשלומים, או כיורשת על פי חוק הנכים, הרי שהוועדה תמצא עצמה כרוכה בתביעות רבות ובויכוחים כספיים על יתרות שונות. לטענת המערערת תפקידה של הוועדה להכריע בשאלות של זכאות רפואית ועל כן יש בהרכבה משפטן ורופא, ואין ההרכב כולל אקטואר או איש כספים, ואין כוונה שבתיקים מסוג זה ימונה פוסק מטעם הוועדה.

12.לטענת המערערת, שעה שעסקינן בביטול זכות בחוק אשר עומדת למערערת למלוא תגמולים המגיעים לאם שכולה, חובת ההוכחה על הסמכות שבביטול הזכות רובצת לפתחו של המשיב.

13.עוד טוענת המערערת, כי אין כל קשר בין סעיף 20א' לחוק משפחות, המתייחס למקרים בהם אין זכאות לפי חוק משפחות, בעוד שבמקרה הנדון המערערת הוכרה לפי חוק משפחות.

14.בהתייחס להוראת אגף השיקום טוענת המערערת כי אומנם ההוראה נסמכת על סעיף 20א' לחוק, אולם אם חרג המשיב מסמכותו שבסעיף 20א' לחוק עת כתיבת הוראת אגף השיקום הרי שאין הוא יכול להתבסס עליה בטיעוניו בתיק זה. אם לא חרג מסמכותו הרי שיש לקרוא את סמכותו בהוראת החוק בלבד.

15.בהתייחס לסעיף 31(ג) לחוק משפחות המתייחס אך ורק לתשלומים שקיבל זכאי מחמת מותו של נספה ולא מחמת טיפולים בחייו כבמקרה דנן, הרי שהמשיב אינו חולק שהתשלומים שקיזז היו לפי חוק משפחות. לטענת המערערת, הסעיף מתייחס אך ורק לתגמולים המתקבלים מחמת מותו של נספה, אך ורק למחייתו של הזכאי או למחיית בני משפחה אחרים.