1. ביום 29.3.2007 ניתן פסק דין בערעור דנן, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין למוסכם בין הצדדים, לבקשתם, כדלקמן:
"אנו מקבלים את המלצת בית המשפט לפיה סכום החיוב הכולל של פסק הדין של בית משפט קמא יעמוד על סך של 300,000 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין בבית משפט קמא. מסכום זה ייגזר החיוב ויופחת התשלום התכוף, כפי שנקבע בערכאה הראשונה."
2. לפנינו בקשה מטעם המשיב והמערער שכנגד בהליך העיקרי (להלן -
"המבקש") למתן פסיקתה, לפיה הסכום הכולל של פסק דינו של בית משפט קמא יעמוד על סך של 300,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך דין ואגרת משפט, נכון ליום מתן פסק הדין בבית משפט קמא, וכי ממועד זה ואילך תחול ריבית פיגורים, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן -
"חוק פסיקת ריבית והצמדה"), עד למועד התשלום בפועל.
בנמקו הבקשה טען ב"כ המבקש, עו"ד חיים שטינמץ, כי לאור הסכום שנפסק בפסק הדין שניתן בערעור, לא היה מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין על סך של 220,000 ש"ח, שניתן ביום 22.8.2006, ולפיכך, יש להוסיף לסכום שנפסק הפרשי הצמדה וריבית פיגורים.
2. ב"כ המערערות והמשיבות שכנגד בהליך העיקרי, המשיבות בהליך דנן, עו"ד מיכאל מגידיש, התנגד לבקשה. לדידו, לסכום הפיצויים, כפי שנפסק בפסק הדין שניתן בערעור, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. בהפנותו להוראת סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, טען ב"כ המשיבות, כי מועד הפרעון הינו מועד מתן פסק הדין בערעור, שכן בית המשפט נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין.
3. לאחר ששקלנו טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת לאמור:
"198. פסיקתה
(א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם,
הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון,
וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.
(ב) ...". (ההדגשה אינה במקור).
בענייננו, עותר המבקש למתן פסיקתה במסגרתה
יוסיף בית המשפט על האמור בפסק הדין ויורה על הוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים לסכום שנפסק, ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא ועד למועד התשלום בפועל. דא עקא, כעולה מלשון התקנה, בית המשפט מוסמך ליתן פסיקתה אך על סמך פסק הדין שניתן בערעור, אשר תכיל, בין היתר, הסעד שניתן בענין הנדון. הא ותו לא. לאמור,
"
הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם."(ראו, ע"א 6449/97
עמיר טמשה נ' אורי עדן, ניתן ביום 5.2.1998, פורסם במאגר המשפטי "נבו").
ויודגש, פסיקתה אינה מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסק הדין. עמד על כך המלומד יואל זוסמן בספרו
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בקובעו בעמוד 523 לאמור:
"פסיקתה אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים."
ומוסיף המלומד אורי גורן בספרו
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), בקובעו בעמוד 324 לאמור:
"הפסיקתה משקפת את הקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות של פסק הדין ואין לקרוא בה דברים שאין בה."
(ראו גם, ע"א 26/88
אברהם שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, עמוד 839 (1988); ע"א 5671/91
שאבי יעקב נ' לוי ציון, תק-על 2000(3), 1515 (2000); ע"א 1050/01
גבעת כוח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' זרח רוזנבלום, תק-על 2002(1), 757 (2002); רע"א
יהודית דוד נ' ירדנה מלצר, תק-על 2005(2), 1909 (2005)).
פועל יוצא, הואיל והבקשה למתן פסיקתה עניינה הוספת הוראה בפסק הדין הנוגעת לאופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, בית המשפט אינו מוסמך לתיתה, ולפיכך, דין הבקשה להידחות.
4. לא זו אף זו, עקרון הוא בשיטת משפטנו, כי בית המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת; הווה אומר, עם מתן פסק הדין או ההחלטה. עמד על כך בית המשפט בע"א 9085/00
שטרית אברהם נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5), 462 (2003) בהוסיפו בעמוד 475 לפסק הדין, כהאי לישנא:
"לאחר מתן פסק הדין שוב אין בידו [של בית המשפט]
להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף, לגרוע או לתקן את החלטתו אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הניתנת על ידי בית המשפט לפסק הדין לצורך ביצועו על-פי בקשתו של ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967."