המחלוקת
1. לפני בקשת ארכה להגשת ערעור על החלטת וועדת הערר הפועלת מכח חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: החוק). החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 3.7.07 (להלן: ההחלטה).
בהחלטה נקבע, כי בנוסף למערערת (שהיתה הידועה בציבור של המנוח), גם המשיבה 1 (שהיתה אשתו על פי דין של המנוח; להלן- "המשיבה") היא בגדר "שאירה" של המנוח. עוד קבעה הועדה כי יש להחזיר את הדיון בתיק לממונה על פי החוק הנ"ל, כדי שהלה יכריע כיצד יש לחלק את קצבת השאירים של המנוח בין המערערת לבין המשיבה.
המשיבים חולקים על הפירוש שניתן על-ידי הועדה למונח האמור.
2. הערעור הוגש ביום 11.10.07. המשיבה טענה, כי הערעור הוגש לאחר שתם המועד הקבוע בדין להגשתו. לטענת המשיבה, על פי הוראות סעיף 49(א) לחוק, ערעור על החלטת הועדה יש להגיש לבית משפט זה תוך 30 יום מיום שהגיעה החלטת הועדה למערער. החלטת הועדה שניתנה, כאמור, ביום 3.7.07, והגיעה לב"כ המערערת (על פי דברי המערערת עצמה), ביום 4.8.07. מכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 13.9.07, אך מכיוון שביום זה חל ראש השנה, נדחה תאריך ההגשה (על פי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981) ליום 16.9.07.
3. עוד טוענת המשיבה, כי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), הקובעת כי תקופת הפגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים, אינה חלה בענייננו, שכן הערעור לא הוגש על פי ומכוח התקנות אלא על פי סעיף 49 לחוק. המשיבה ממשיכה וטוענת, כי גם אם נניח, שתקנה 529 לתקנות אכן חלה בענייננו, ואת 30 הימים להגשת הערעור יש למנות מיום 1.9.07, גם אז נגיע למסקנה לפיה הערעור הוגש שלא במועד. על פי תקנה 1(1) לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983, פגרת סוכות (אותה, על פי תקנה 529 הנ"ל, אין למנות במניין הימים), היא מיום י"ד בתשרי ועד יום כ"א בתשרי (26.9.07 עד 3.10.07). ספירת 30 הימים מיום 1.9.07 מובילה לתוצאה הבאה: עד לתחילת פגרת סוכות
(26.9.07) עברו 25 יום. 5 ימים נוספים יש למנות מתום הפגרה, קרי: מיום 4.1.07, דבר שמוביל למסקנה, לפיה היום האחרון להגשת הערעור היה ביום 8.10.07, אולם הערעור הוגש ביום 11.10.07, קרי: באיחור של שלשה ימים.
מכאן, טוענת המשיבה, שגם בהנחות הטובות למבקשת, יש לסלק על הסף את הערעור, בשל העובדה שהוא הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו.
4. המערערת בתגובה, הגישה לבית המשפט את הבקשה שבפניי שכותרתה "בקשה למתן ארכה להגשת ערעור". בתחילת הבקשה, טענה המבקשת כי הערעור הוגש במועד. לטענת המבקשת, תקנה 4 לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983, קובעת כי במניין ימי התקופה שנקבעה בחיקוק ייראו את יום ו' כיום פגרה אם הוא היום האחרון לביצועה של פעולה בהליך, ויום זה לא יבוא במניין ימי התקופה. מאחר והיום הראשון שלאחר פגרת סוכות (יום חמישי, 4.10.07) היה חג שמחת תורה, ולמחרת (5.10.07) היה יום שישי, יש לראות את יום ראשון, 7.10.07, כיום הראשון לאחר פגרת סוכות, ויש למנות ממנו והלאה 5 ימים עד ליום 11.10.07, היום האחרון להגשת הערעור, שהוא היום שבו אכן הוגש הערעור בפועל.
5. לגופו של עניין, טענה המבקשת כי המשיבה 2 הגישה כנגד ההחלטה נשוא הערעור, בקשה לעיכוב הליכים, בה נכתב כי בכוונת המשיבה 2 להגיש ערעור לבית משפט זה על החלטת הועדה. המבקשת, לטענתה, הסתמכה על בקשה זו, אולם המשיבה 2, משיקולים השמורים עימה בחרה לחזור בה מכוונה זו ולא הגישה ערעור. לאור שינוי זה בעמדת המשיבה 2 הגישה המבקשת את ערעורה, וזאת, גם לפי טענת המשיבה, באיחור לא גדול, דבר שלא גרם למשיבה כל נזק או שינוי של ממש לרעה במצבה או בציפיותיה.
6. המשיב 2 לא התנגד לבקשה למתן ארכה להגשת הערעור, אולם המשיבה 1 התנגדה בתוקף לבקשה. לטענתה, תקנה 4 לתקנות הפגרות אינה חלה בעניינו שכן יום ו' לא היה היום האחרון להגשת הערעור, ועל כן המועד האחרון להגשת הערעור היה 8.10.07. עוד טענה המשיבה 1 כי על פי התקנות מקום בו נקבע המועד בחיקוק, כמו במקרה דנן, תינתן רשות להארכת מועד רק אם קיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, ובמקרה דנן המערערת לא הצביעה על טעם כזה. עוד טענה המשיבה 1 כי השאלה אינה - כהצגת העניין ע"י המערערת - האם כתוצאה מהגשת הערעור באיחור נגרם למשיבה שינוי של ממש לרעה במצבה, אלא האם המערערת הצליחה להראות כי ישנו טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור.
7. לגבי טענת המערערת, לפיה היא הסתמכה על כוונת המשיב 2 להגיש ערעור, טענה המשיבה כי אין למערערת להלין אלא על עצמה בכך שהסתמכה על המשיב 2 ולא הגישה את הערעור בעצמה, ובכל מקרה אין בכך משום "טעם מיוחד". עוד טענה המשיבה 1, כי המערערת בתגובתה לבקשה לעיכוב הליכים (בקשה שהוגשה על ידי המשיבה 2), שנשלחה לב"כ המשיבה בפקס, ביום 27.8.07, הודיעה כי אף היא שוקלת הגשת ערעור, ועל כן ברור כי היא לא הסתמכה על הודעת המשיב 2.
דיון
8. שתי שאלות, איפוא, עומדת להכרעה בבקשה זו: האחת - האם ערעורה של המערערת הוגש במועד. השניה - בהנחה שהערעור לא הוגש במועד, האם ישנו "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הערעור.
9. באשר לשאלה הראשונה, אני סבורה כי התשובה היא שלילית. צודקת המשיבה 1 בטענתה כי גם אם חלה תקנה 529 בענייננו, הרי שגם אז הערעור הוגש באיחור. ספירת הימים, כפי שהוצגה לעיל על ידי המשיבה 1, מורה בבירור כי המועד האחרון להגשת הערעור היה 8.10.07. צודקת המשיבה 1 כי תקנה 4 לתקנות הפגרות, בה ניסתה המבקשת להתלות, אינה רלוונטית. תקנה זו חלה רק במקום שבו יום שישי הוא "היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט", כלשון התקנה, ובמקרה דנן היום האחרון היה יום שני (8.10.07) ולא יום שישי (5.10.07).
10. יתר על כן, נראה כי המשיבה 1 צודקת גם בטענתה הראשונה, לפיה תקנה 529 אינה חלה במקרה דנן. תקנה זו קובעת כי:
"תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת" (ההדגשה הוספה - מ' מ').
הוראה זו מתייחסת - על פי לשונה - לזמנים שנקבעו בתקנות, בידי בית המשפט או בידי רשם, אך איננה מתייחסת להוראת חוק הקוצבת זמנים. מכאן, שכוחה של תקנה 529 הוא מוגבל, ואין ביכולתה לפרוץ לוח זמנים סטטוטורי שנקבע בחוק שירות הקבע בצה"ל או בחוקים מיוחדים אחרים (ראו: ה"פ (י-ם) 3179/04 אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ, תק-מח 2004(3) 280; בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה, ראו: רע"א 7393/04 אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ, תק-על 2005(4), 3456).
11. מאחר ותקנה 529 אינה חלה בענייננו, התאריך האחרון להגשת הערעור - כטענת המשיבה 1 - היה 16.9.07 (ראה לעיל סעיף 2), ומכאן שהערעור הוגש באיחור של כמעט חודש. לנוכח האמור, אני דוחה את טענות המערערת בנקודה זו, וקובעת כי הערעור אכן הוגש לאחר חלוף המועד המקורי להגשתו, ומשך האיחור אינו קטן.