לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של השופט א' רובינשטיין מיום 23.8.2011 בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) בת"פ 9301-07-10 מיום 10.7.2011 (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע).
1. בהכרעת דין מיום 13.6.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי בהמשך לסכסוך בין משפחת המבקש למשפחה אחרת המתגוררת באותו כפר (להלן: המשפחה האחרת), הוצת בליל ה-23.6.2010 רכבו של בן המשפחה האחרת. בעקבות ההצתה, קבע בית המשפט המחוזי, התפתחה קטטה רבת משתתפים בין בני המשפחות היריבות במהלכה דקר המבקש באמצעות סכין את בן המשפחה האחרת (להלן: המתלונן) בבטנו ובכתפו ואף נשך אותו בצווארו. בעקבות כך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וביום 10.7.2011 גזר עליו 22 חודשי מאסר בפועל וכן עונש מאסר על תנאי.
2. ביום 17.8.2011 ערער המבקשלבית משפט זה. בד בבד עם ערעורו הגיש המבקש את הבקשה לעיכוב ביצוע וכן בקשה להוספת ראיות בערעור, שהן שתי הודעות של המתלונן שלא הובאו לידיעתו של המבקש, כך לטענתו, אלא לאחר שניתנה הכרעת הדין בעניינו (להלן: הבקשה להוספת ראיות).
3. ביום 23.8.2011 נתן השופטא' רובינשטיין החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתו התייחס השופטרובינשטיין לראיות הנוספות שאותן ביקש להוסיף בשלב הערעור, וקבע:
"תהא זו משוכה גבוהה להראות, כי יש בהן [בראיות הנוספות - י.ד.] כדי לשנות מן הקצה את התמונה בעניין מעורבות המבקש בדקירה ולאיינה. אכן ישנם הבדלים בין ההודעות, אך אלה אינם נוגעים ללב האישום נגד המבקש." [סעיף ז' להחלטה].
ובהמשכם של הדברים קבע כי "כי כף סיכויי הערעור איננה נוטה לטובת עיכוב ביצוע עונשו של המבקש".
באשר למשך תקופת המאסר שהושתה על המבקש קבע השופט רובינשטיין כי אף שלמבקש עבר נקי ניצבת לחובתו ההרשעה דנן בעבירת אלימות חמורה ותקופת מאסר משמעותית. עם זאת, קבע כי הערעור יישמע בתוך ארבעה חודשים.
לפיכך, דחה השופט רובינשטיין את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 6.9.2011.
4. ביום 19.12.2011 נשמעו הערעור והבקשה להוספת ראיות בפני מותב בית משפט זה, שהחליט עוד באותו היום לקבל את הראיות הנוספות ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישלים את חקירת המתלונן ויחליט אם יש מקום לשנות מהכרעת דינו. ואכן, ביום 16.1.2012 נקבע דיון לשמיעת עדות המתלונן, אולם המתלונן לא התייצב לדיון והדיון נדחה ליום 6.3.2012.
5. מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה טוען המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד עאדל בויראת - כי הנסיבות המתוארות מצדיקות עיון מחדש בהחלטת השופט רובינשטיין כדי שלא תסוכל מטרת הערעור. לטענת המבקש ברור כי אף אם תשמע עדותו של המתלונן באותו היום שנקבע לשמיעתה, קרי ה-6.3.2012, לא תינתן החלטת בית המשפט המחוזי בו במקום ואף ייתכן כי יהיה צורך להמשיך ולשמוע את הצדדים בערעור התלוי ועומד בבית משפט זה. כן טוען המבקש כי ייתכן שיהיה צורך בזימונם של עדים נוספים בעקבות חקירת המתלונן על הודעותיו, דבר שצפוי להביא להתמשכות ההליכים עוד זמן מה.
עוד מציין המבקש כי בגין האירוע מושא ההרשעה בעניינו הוגשו כתבי אישום גם נגד בני המשפחה האחרת וכי על אף שהורשעו במספר אישומים ובעבירות של החזקה ונשיאת נשק וחבלה חמורה הושתו על שניים מהם עונש של 23 חודשי מאסר בפועל ועל השלישי עונש של 30 חודשי מאסר. לטענת המבקש, בהתחשב בעונשים אלו שהושתו לאחר שניתנה החלטתו של השופט רובינשטיין, לא יכול העונש שהושת עליו לעמוד על כנו.
עוד הוסיף וטען בא כוח המבקש בדיון שהתקיים לפני כי למבקש עבר נקי, הוא לא היה עצור במהלך ניהול משפטו וכי הוא התייצב לדיונים בעניינו ולריצוי עונשו. משכך, נטען, אין חשש אמיתי להימלטות מפני אימת הדין.
טעמים אלה מצדיקים לגישת המבקש לשנות מהחלטת השופט רובינשטיין מיום 23.8.2011 ולעכב את עונש המאסר עד להכרעה בערעור.
6. המשיבה מסתמכת על החלטתו של השופט רובינשטיין הנ"ל וטוענת - באמצעות באת כוחה, עו"ד דפנה שמול - כי מרבית הסיכויים שלא יהיה בראיות הנוספות כדי לשנות מהכרעת הדין. עוד טוענת המשיבה כי לא חל שינוי נסיבות של ממש מעת שניתנה החלטתו של השופט רובינשטיין. בהתייחס לטענת המבקש כי ייתכן שיהיה עליו לזמן עדים נוספים לחקירות, טוענת המשיבה כי בהחלטת ההרכב מיום 19.12.2011 הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי אך ורק לצורך שמיעת המתלונן ואף זאת על שתי הודעותיו בלבד. משכך סבורה המשיבה כי אין מקום לשחרר את המבקש ממאסרו כדי לעכב את ביצוע עונשו.
7. בתשובה לטיעוני המשיבה טען בא כוח המבקש כי קיים שינוי נסיבות משמעותי, הן בבחינת סיכויי הערעור לאחר שמותב בית משפט זה נכנס לעומקן של הראיות והחליט להחזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי והן נוכח יתרת תקופת המאסר שהיא פחותה באופן ניכר ביחס למלוא התקופה שעמדה בשעתו לפני השופט רובינשטיין כשנתן החלטתו.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
9. כידוע, הכלל הנהוג בשיטתנו בכל הנוגע לעיכוב ביצוע עונש מאסר הוא כי חרף האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש, מסור בידי בית המשפט שיקול דעת כדי להבטיח שזכויותיו של המבקש לא תפגענה במידה העולה על הנדרש. לשם כך, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על המבקש; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של המבקש; התנהגותו במהלך המשפט וכן את נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש [ראו: ע"פ 111/99 שורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)].
יתר על כן, נקבע פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה כי העובדה שמבקש עיכוב הביצוע החל בריצוי עונשו תהווה שיקול, בין יתר השיקולים הנזכרים, לדחיית הבקשה וכי יידרשו טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת עונשו [ראו, למשל: ע"פ 2243/98 ארד נ' מדינת ישראל (7.5.1998); ע"פ 8605/04 מרצ'נקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2004), סעיף 4; ע"פ 2818/10 נג'אר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2010), סעיף 4].