1. המבקשת הורשעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב ביום 25.3.12 (השופטת שרה מאירי; הע"ז 2711-09) בעבירה של העסקת שלושה עובדים זרים, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו- (2) ל
חוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 (להלן-
חוק עובדים זרים). בגזר הדין הטיל בית הדין האזורי על המבקשת קנס כספי בסכום של 150,000 ש"ח, שיחולק לחמישה עשר תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 15.8.12. נוסף על כך חייב בית הדין האזורי את המבקשת להפקיד התחייבות כספית בסכום של 116,800 ש"ח לפיה תימנע המבקשת מביצוע העבירה בה הורשעה, לתקופה של שלוש שנים.
2. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען בהודעת הערעור
, בין היתר, כי טעה בית הדין בכך שהסתמך על רישומי המפקחים כראיה לאמיתות תוכנם, שכן לא זכרו את פרטי האירוע אלא רק אישרו את המסמכים שהוצגו בפניהם; עדותו של מנהל החברה הקבלנית מר סלם הייתה מגמתית הן בשל הסכסוך העמוק בינו ובין המבקשת והן בשל העובדה שהעובדים נמצאו באתר שלו, ועל כן אם לא הועסקו על ידי המבקשת כטענתה, הרי קרוב לוודאי שהועסקו על ידו; מר סלם לא יכול היה לאשר שהפועלים שנמצאו באתר בנייה הם פועלים של המבקשת; הוכח באמצעות עדות מנהל המבקשת כי לא בוצעה העבירה המיוחסת למבקשת משבמועד הביקורת כבר לא עבדה באתר. לחלופין טוענת המבקשת כי העונש שנגזר עליה הוא חמור מדי וחריג. המבקשת מוסיפה וטוענת כי דחיית הבקשה תגרום לה נזק בלתי הפיך, שכן גזר הדין מסכן באופן ממשי את קיומה כעסק חי וכי קיים חשש שאם יתקבל הערעור המבקשת "כבר לא תפעל". עוד מציינת המבקשת, בהסתמך על אישור רואה החשבון, שהמצב הכלכלי שלה ושל מנהלה, בכי רע.
3. המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו אין לעכב תשלום של קנס שהוטל על נאשם, שכן אין בתשלום כדי לגרום למבקשת נזק בלתי הפיך. המדינה מוסיפה וטוענת כי הסיכויים לקבלת הערעור נמוכים. בקשר לכך נטען כי המבקשת הורשעה בעבירה של העסקת שלושה עובדים זרים שלא כדין; בית הדין ביסס את קביעותיו על מהימנות העדים והתרשמותו מהם, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב; בית הדין ביסס את ההרשעה כראוי הן מהבחינה עובדתית והן מהבחינה המשפטית ואין כל הצדקה להתערבות; גזר הדין הינו נכון ובהטלת הקנס בית הדין איזן בין הנסיבות לחומרה ולקולא; הקנס שהוטל על המבקשת הינו פחות ממחצית הקנס הקבוע בחוק ועל כן סיכויי הערעור בנוגע לחומרת העונש נמוכים.
4. לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין לרבות טענות המבקשת ופסק דינו של בית הדין האזורי, הנני מחליטה שלא לעכב את ביצוע תשלום הקנס שהושת על המבקשת,
ולהורות כי הערעור יישמע בהקדם.
5. ככלל, אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר על נאשם, שכן "בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי" (ע"פ (עליון) 1467/01
ג'אזי ווזווז נ' מדינת ישראל, 30.7.01; ע"פ (עליון) 2802/03
אלי סדון נ' מדינת ישראל, 23.6.03). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן הזוכה את כספו (ב"ש (עליון) 978/84
שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572). חשש זה אינו מתקיים כאשר מדובר בחיוב כספי לטובת המדינה, שחזקה עליה כי תשיב למבקש את כספו אם יזכה בערעורו (ע"א (עליון) 6197/00
עו"ד אביגדור פלדמן נ' שופט בית המשפט המחוזי נצרת
אהרון אמינוף, 14.11.00).
6. בהיבט של סיכויי הערעור- בית הדין קבע כי יש להרשיע את המבקשת על יסוד מכלול העדויות והראיות שבפניו. מדובר בקביעות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. המבקשת הורשעה על עבירה של העסקת שלושה עובדים זרים שלא כדין והקנס שהושת עליה נפרש על פני תקופה ממושכת. בית הדין האזורי נתן דעתו לכלל נסיבות המקרה, והטיל על המבקשת קנס שהינו פחות ממחצית הקנס הקבוע בחוק. אכן, דוח רואה החשבון שצורף לבקשה מצביע על יתרות הפסדים מצטברים למבקשת, אלא שאין בכך הצדקה לפטור מתשלום קנס המוטל כעונש על ביצוע עבירה פלילית, זאת מה עוד שתשלום הקנס נפרש על פני 15 תשלומים חודשיים.
בהיבט של מאזן הנוחות- מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה, וככל שהמדינה תחוייב בהשבת הקנס, כולו או חלקו, לא יהא כל קושי להיפרע ממנה. בנסיבות אלה, ולאור כלל האמור לא מצאתי מקום לעכב את ביצוע גזר הדין.
7.
סוף דבר
- הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית. המזכירות תקדים את מועד הדיון שנקבע לערעור למועד מוקדם ככל הניתן.
ניתנה היום, כ' אב תשע"ב (08 אוגוסט 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.