1. לפני בקשה המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב -יפו מיום 7.10.12 (השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור הגב' אלה בלאס ומר אביתר עמיר; בתיק ס"ע 14146-05-10).
הרקע לבקשה וטענות הצדדים
2. המשיבה הינה אזרחית הפיליפינים, אשר עבדה בשירותה של המבקשת כמטפלת סיעודית החל מחודש דצמבר 2005 ועד ליום 23.7.07, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות שנויות במחלוקת בין הצדדים. המבקשת ילידת שנת 1927 הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לגמלת סיעוד בשיעור 180%, ובנוסף היתה זכאית להשתתפות בשעות סיעוד מהקרן לניצולי השואה - ושעות סיעוד אלה שולמו לה באמצעות חברת מסר סיעוד ורווחה בע"מ (להלן-
חברת מסר), אשר הנפיקה למשיבה תלושי שכר. המבקשת שילמה למשיבה דמי כיס בלבד.
3. בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת וכנגד בנה של המבקשת, מר שמעון חג'ג' לתשלום הפרשי שכר מינימום, דמי הבראה וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לה, לטענתה, בשל תקופת עבודתה וסיומה אצל המבקשת.
לציין, כי המבקשת לא היתה מעורבת בהליכים שהתנהלו בפני בית הדין קמא, בשל התדרדרות שחלה במצבה הרפואי, התפקודי והקוגניטיבי. מכל מקום הן המבקשת והן בנה יוצגו בהליך על ידי שני עורכי דין שונים שמונו לפי חוק הסיוע המשפטי.
וכך, שתי השאלות העיקריות שעמדו להכרעה בבית הדין האזורי היו: האחת- מיהו הגורם שהיה מעסיקה של המשיבה: האם הייתה זו חברת מסר, או שהיתה זו המבקשת; השניה - ככל שייקבע כי יש לראות במבקשת כמעסיקתה של המשיבה האם יש לראות בה ובבנה (מר שמעון חג'ג') - כמעסיקים במשותף של המשיבה.
בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבה בחלקה. אשר לזהות המעסיק, קבע בית הדין כי חברת מסר היתה מעסיקתה של המשיבה ביחס לשעות הסיעוד שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי ומהקרן לניצולי שואה ואילו ביחס ליתרת שעות העבודה, המשיבה הועסקה על ידי המבקשת. באשר לבנה של המבקשת שבנדון, קבע בית הדין כי ישום סימני ההיכר שנקבעו בפסיקה לצורך קביעת יחסי עבודה מביא למסקנה, כי יש לראות בו כמעסיק במשותף יחד עם אימו, היא המבקשת שבנדון.
בית הדין האזורי קבע כי המשיבה עבדה במשרה מלאה ומשלא היתה מחלוקת כי למעט דמי כיס לא שולמו לה הפרשי שכר עבודה, חייב בית הדין את המבקשת ואת בנה, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הפרשי שכר מינימום בסך של 22,505 ש"ח. בנוסף נפסקו לזכות המשיבה יתרת דמי הבראה בסך של 780 ש"ח, פדיון חופשה שנתית בסך 2,220 ש"ח וכן סכום נוסף בגין המחאה אשר לא הועברה למשיבה בסך של 3,926 ש"ח.
לעומת זאת, התביעות לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בשל פיטורים שלא כדין נדחו. בית הדין קבע כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי פוטרה מעבודתה. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת ואת בנה ביחד ולחוד, לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.
4. פסק הדין ניתן ביום 7.10.12, ועל פי אישור המסירה הסרוק בתוכנת מזכירות "נט המשפט", הוא הומצא לידי בא כוח מבקשת דאז ביום
11/10/12
, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה לכאורה ביום 10/11/12 ואולם הואיל ויום זה היה יום שבת, הרי שהמועד האחרון נדחה ליום
11/11/12.
ביום
26.12.12
הוגשה הבקשה דנא באמצעות באת כוחה הנוכחית של המבקשת, אשר מונתה מכח חוק הסיוע המשפטי להארכת המועד להגשת הערעור, בצירוף נימוקי הערעור.
להשלמת התמונה מן הראוי לציין, כי גם בנה של המבקשת הגיש באותו מועד בקשה להארכת מועד (תיק ע"ע 52095-12-12), בה ייצג את עצמו, ובה ניתנה החלטה המאריכה את המועד להגשת הערעור מן הנימוקים שפורטו באותה החלטה.
5. ובאשר למבקשת שבנדון, בבקשה שהגישה טענה המבקשת כי פסק הדין הגיע לידיו של בנה רק ביום 28/10/12, וכי בנה פנה באופן מיידי לבית הדין קמא, בבקשה לעיכוב ההליכים בתיק ובמקביל נעשתה גם פניה ללשכה לסיוע משפטי.
ביום 20/11/12, אושר למבקשת סיוע משפטי באמצעות באת כוחה החתומה על הבקשה, ואשר לדבריה, לאחר שקיבלה לידיה את כל החומר הרלוונטי שוכנעה כי יש להגיש את הערעור שבנדון.
עוד טוענת ב"כ המבקשת, כי כעולה מנימוקי הערעור שצורפו למבקשת סיכויים טובים שערעורה יתקבל, ועל כן בנסיבות המקרה יש להעתר למבוקש.
בשל מצבה הרפואי של המבקשת, צורף בתמיכה לבקשה תצהירו של בנה אליו צורפו, הבקשה לעיכוב ביצוע מיום 11/11/12 שהגיש הבן בשמו ובשם המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מיום 12/11/12 שהגיש הבן בשמו ובשם המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה וכן הפניה של הבן מיום 18/11/12 ללשכה לסיוע משפטי, לקבלת ייצוג עבורו ועבור אימו.
6. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, המתנגדת למבוקש. לטענתה, עיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש בנה של המבקשת לבית הדין האזורי מעלה כי פסק הדין הגיע לידיו ביום 28/10/12. בהתאם לכך, אף לשיטת בנה של המבקשת, המועד האחרון להגשת ערעורה של המבקשת היה עד ליום 28/11/12 ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה 28 ימים לאחר המועד האחרון להגשת הערעור. יתרה מכך, המבקשת לא סיפקה כל הסבר מדוע המתינה עוד 36 ימים מהמועד שבו קיבלה ייצוג (ביום 20/11/12) ועד למועד הפניה בבקשה זו לבית הדין הארצי, ומדוע משעה שהיתה מיוצגת לא טרחה, למצער, להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת הערעור.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי גם איחור של יום אחד מחייב תירוץ והצדקה וכאלה לא ניתנו במקרה זה. יתרה מכך, לטענתה המבקשת לא סיפקה נימוקים המצביעים על סיכויי הערעור, ועל כן לא הראתה המבקשת טעם מיוחד שיהא בו כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת.
7. בתשובה לתגובת המשיבה, חזרה ב"א המבקשת על נימוקי הבקשה תוך הפניה להודעת הערעור שצורפה לבקשה להארכת מועד, בה מפורטים סיכויי הערעור.