החלטה בתיק ע"ע 2456-01-13

1.         בפני בקשת המערער להארכת מועד בת יום אחד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע מיום 13/11/12 בתיק חב"ר 3270/07 (השופט יוסף יוספי ונציגי הציבור מר משה שמואל ומר ראובן בצרתי), וזאת עד למועד הגשת הערעור בפעל.

רקע כללי וטענות הצדדים

2.         המערער, יליד 1982 נפגע אנושות בתאונת דרכים שאירעה ביום 22/11/89 בעודו ילד בן שבע.

למערער נגרמה פגיעה מוחית אנושה, המתבטאת בין היתר בקביעת מספר נכויות בשיעור 100% כל אחת וכן נכויות נוספות. לאחר תקופת אשפוז הועבר המערער לביתו, ומאז הוא שוהה בביתו, כשהוא מרותק למיטתו וזקוק לטיפול שוטף ומגוון, המוענק לו על ידי אביו בעזרתם של יתר בני המשפחה.

בשנת 2007 הגיש המערער באמצעות אביו שמונה להיות אפוטרופסו, תביעה כנגד המשיבה 1 היא קופת החולים בה הוא מבוטח ושני בעלי תפקידים בה לתשלום הסך של כ-4 מליון ש"ח, בגין טיפולים ושירותים רפואיים אשר לשיטתו היה זכאי להם מאת המשיבה 1 ולא קיבלם החל ממועד פגיעתו.

בית הדין האזורי, דן אחד לאחד בנימוקי התביעה ודחה בסופו של יום את התביעה בכללותה, לאחר שמצא כי לא התקיימו בה התנאים המזכים את המערער בסעדים שהתבקשו על ידו.

3.         כעולה מתיק בית הדין האזורי, הרי שפסק הדין הומצא לב"כ המערער ביום 28/11/12 ועל כן המועד האחרון להגשת הערעור היה כחלוף 30 ימים מאותו מועד היינו ביום 28/12/12.

הואיל ותאריך זה היה יום שישי בשבוע, הרי שהמועד האחרון להגשת הערעור נדחה ליום א' שלאחריו היינו, ליום 30/12/12, ואילו הודעת הערעור שבנדון, הוגשה לבית הדין ביום 31/12/12 כלומר באיחור של יום אחד.

 4.        במסגרת בקשתו להארכת מועד שצורפה להודעת הערעור טען ב"כ המערער כי מדובר בהודעת ערעור שדרשה עבודה רבה ומאומצת  וזאת בתקופה של עומס רב, ועל כן מבוקש להאריך את המועד להגשת הערעור ביום אחד, עד למועד הגשתו בפועל.

עוד טוען ב"כ המערער, כי בהתחשב בחומרת המקרה מבחינת מצבו של המערער, בחשיבותה של השאלה שבדיון ובהיותה גם חדשנית ועקרונית, ובהתחשב גם בגישה הליבראלית של בתי הדין לעבודה בעניינים שבסדר דין, יש הצדקה בנסיבות המיוחדות שבנדון להאריך את המועד לגשת הערעור ביום אחד.

5.         הבקשה הועברה לתגובת המשיבים, המתנגדים לה מכל וכל.

לטענתם, בית הדין האזורי קבע קביעות עובדתיות ומשפטיות ביחס לטענות ולסעדים שנתבעו ע"י המערער ודחה את התביעה לגופה.

לטענתם, פסק הדין עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, מה גם שהכרעתו של בית הדין קמא התבססה על העובדות שהוצגו בפניו ואשר על פיהן קבע כי המערער לא הוכיח את תביעתו, ועל כן סיכויי הערעור במקרה זה קלושים. יתרה מכך, פסק הדין אינו מחדש כל הלכה ולא נפלה כל טעות משפטית בפסק הדין.

מנגד, המערער לא הציג כל "טעם מיוחד" כהגדרתו בפסיקה שיהא בו כדי להצדיק הארכת המועד כמבוקש על ידו, ועל כן, וגם אם מדובר בארכה של יום אחד, בהעדר טעם מיוחד שיצדיק את הארכה המבוקשת - אין זאת אלא שדין הבקשה להידחות תוך חיוב המערער בהוצאות התגובה לבקשה.

דיון והכרעה

6.         בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו", כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו" .

            הנה כי כן, בהתאם לתקנה 125 הנ"ל, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור להצביע על "טעם מיוחד" אשר יצדיק היענות לבקשתו.

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך"