השופטת לאה גליקסמן
1. לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב מיום 3.1.12 (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר יוליוס רודיק ומר עופר עזרא; תע"א 3712-08), בו חויבו המבקשת (להלן -
אדירים) והמשיבים 2 - 4, ביחד ולחוד, לשלם למשיב 1 (להלן-
העובד) זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו עבור תקופת עבודתו וסיומה.
הרקע לבקשה:
2. המשיבה 2, עקרב חברה לביטחון ואחזקה בע"מ (להלן-
חברת עקרב) היא חברה שפסקה מלפעול מזה כעשור. המשיבים 3 ו- 4 (להלן-
המשיבים) היו בעלי המניות של חברת עקרב ושימשו כמנהליה. אדירים חתמה על הסכם מתן שירותי שמירה עם חברת עקרב, אשר שימשה כקבלנית משנה. העובד, מהגר עבודה מאוקראינה, הועסק כשומר באתרי בניה בהם נתנה אדירים שירותי שמירה.
3. בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש העובד נגד אדירים, חברת עקרב והמשיבים לחיובם, ביחד ולחוד, כמעסיקים במשותף, לתשלום הפרשי שכר מינימום, שכר בעד שעות נוספות וזכויות סוציאליות שונות. העובד תבע גם את חברות הבנייה שבאתריהן בוצעה העבודה, אולם התביעה נגדן נמחקה. בכתב התביעה טען העובד כי הועסק ללא הסכם העסקה, מבלי שהונפקו לו תלושי שכר וללא אשרת עבודה; הוא עבד שעות נוספות רבות ובימי מנוחה, ולא שולם לו שכר בעד כל שעות עבודתו; לא שולמו לו זכויות סוציאליות שהגיעו לו. בנסיבות אלה, כך לטענת העובד, לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, ויש לראותו בהתפטרותו כפיטורים המזכים אותו בפיצויי פיטורים.
חברת עקרב והמשיבים טענו כי הם לא שימשו כמעסיקים של העובד, אלא אדירים היא הקבלן שהתמחה במתן שירותי שמירה והיא מעסיקתו של העובד, והם נתנו לאדירים שירותים מנהליים בלבד. אדירים טענה כי היא אינה מכירה את העובד ומעולם לא קיבלה אותו לעבודה; אדירים סיפקה שירותי שמירה באמצעות קבלני משנה, וביניהם חברת עקרב; בהתאם להסכם בין אדירים לבין חברת עקרב לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין העובד; אין לחייב את אדירים במעשים ובמחדלים של חברת עקרב.
4. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד ברובה. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי העסקת העובד נעשתה בניגוד לתקנת הציבור ובאופן בו הוראות משפט העבודה המגן הופרו באופן בוטה; בקשר לכך נקבע כי משרת העובד נוצרה מאחר שחברות הבנייה אשר נזקקו לשירותי שמירה באתרי הבניה בשעות בהן לא הייתה פעילות באתרים, פנו לאדירים לספק להן שירותי שמירה כנדרש; אדירים הציעה למשיבים, אשר היו עובדים שכירים אצלה, לפתוח חברה וליהנות מקבלת עמלות על עבודת השמירה של עובדים, במקום להמשיך ולקבל בונוסים כשכירים; אדירים התקשרה עם חברת עקרב, שהמשיבים היו מנהליה ובעלי מניותיה, בהסכם למתן שירותי השמירה, לפיו חברת עקרב תשמש כקבלנית משנה וככזו היא לוקחת אחריות כמעבידת השומרים, אותם היא תספק, ולצורך כך אדירים שילמה לה עמלה בגין שירותי השמירה; בנוגע לשירותי השמירה שסופקו על ידי העובד, קיבלה אדירים עמלה בסך של 1,900 ש"ח לחודש, העבירה לחברת עקרב סך של כ- 3,300- 3,000 ש"ח, וחברת עקרב שילמה לעובד סך של 2,000 ש"ח במזומן או בהמחאות אישיות של המשיבים או של החברה; אדירים קיבלה את כרטיסי העבודה בהם מופיעים שעות עבודה רבות של העובד, אך לא עשתה דבר לבדוק כיצד התשלום שמשולם על ידה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ולא נמנעה מלקחת לעצמה עמלה בסך של 1,900 ש"ח. כפועל יוצא מכך, הגיע בית הדין למסקנה כי יש לראות בכל הנתבעים, לרבות אדירים, כמעסיקים, ביחד ולחוד, של העובד. כן קבע בית הדין האזורי כי יש לחייב את המשיבים בעילה של הרמת מסך.
5. בית הדין קיבל את גרסת העובד לפיה התמורה אותה קיבל עבור כלל שעות העבודה הרבות, עמדה על סך של 2,000 ש"ח נטו לחודש; בית הדין קבע כי העובד הוכיח שעבד במתכונת עבודה קבועה שכללה שעות נוספות רבות, לרבות עבודה בימי מנוחה. לפיכך חייב בית הדין את אדירים והמשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לעובד הפרשי שכר מינימום בסך של 16,458 ש"ח והפרשי שכר בשל אי תשלום שעות נוספות החל מ- 11.3.01, בסך של 106,177 ש"ח. בית הדין קבע גם כי הוכח שהתקיימו נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך ולעבוד, ולכן העובד זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים בסך של 5,715 ש"ח. בנוסף, פסק בית הדין כי העובד זכאי לדמי הבראה בסך של 2,071 ש"ח. עוד קבע בית הדין כי הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ולא ממועד היווצר העילה.
הבקשה וטענות הצדדים:
6. אדירים הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 31.1.12 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה עד למתן החלטה בבקשה, יעוכב ביצועו של פסק הדין, בכפוף להפקדת סך של 70,000 ש"ח בקופת בית הדין. לאחר קבלת תגובת העובד, ובהתחשב במכלול השיקולים, נעתר בית הדין האזורי לבקשת אדירים חלקית והורה לעכב את ביצועו של פסק הדין בכפוף לכך שאדירים תשלם לעובד סך של 35,000 ש"ח מתוך הכספים שנפסקו לטובתו בפסק הדין ותפקיד בנוסף בקופת בית הדין סך של 35,000 ש"ח, תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה.
7. בבקשה שלפנינו מבקשת אדירים לבטל את החלטת בית הדין האזורי ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. אדירים טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי תקופת העסקתו של העובד שנויה במחלוקת, בניגוד לקביעת בית הדין; ארבעה כרטיסי נוכחות של העובד בעבודה לתקופה אוגוסט 2000 עד נובמבר 2000 בלבד אושרו על ידי מקבל השירות ובית הדין לא התייחס להעדר אישור יתר כרטיסי הנוכחות; בית הדין התעלם מהסתירה בין גרסת העובד בכתב התביעה בעניין שעות עבודתו הנטענות לבין הכרטיסים שהציג ובהן שעות עבודה אחרות; שתי החברות שנמחקו מהתביעה למעשה נהנו מהשעות המרובות שעבד העובד; על בית הדין היה לחייב את אדירים, לכל היותר, רק בגובה ההכנסות שהיו לה מעבודתו של העובד, היינו
כ- 1,000 ש"ח כפול ארבעה החודשים המוכחים; ההסכם בין אדירים לבין חברת עקרב נעשה בתום לב על פי חוק, מתוך מניעים כלכליים טהורים בלבד, במסגרת שיטה כלכלית נפוצה של מיקור חוץ.
8. באשר למאזן הנוחות טוענת אדירים כי סיכוייה להיפרע מן העובד אם יתקבל ערעורה קלושים, שכן מדובר במהגר עבודה אשר אינו מתגורר בארץ ואין לו כל קשר לישראל. עוד מציינת אדירים כי החיוב הכספי שנקבע בפסק הדין הוא בעל משמעות רבה עבורה, ותשלום מיידי עלול להביא אותה לחדלות פירעון עד כדי סגירתה; גם אם ניתן יהיה להחזיר את הכספים אם יתקבל הערעור, הרי שלא ניתן יהיה להחזיר את החברה לפעילותה לאחר אובדן מוניטין החברה, קהל לקוחותיה ואשראי הבנקאי; מנגד, אם יעוכב ביצועו של פסק הדין ובסופו של יום יידחה הערעור, לא ייגרם לעובד כל נזק, שכן הוא הגיש את התביעה, סמוך לתום תקופת ההתיישנות; העובד אינו מתגורר בארץ, אינו זקוק לכסף לקיומו היומיומי ואינו חייב לנושים. בנסיבות אלה, כך טוענת אדירים, הנזק שייגרם לה אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין וערעורה יתקבל גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע והערעור יידחה.
9. העובד מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לטענתו, פסק הדין התקבל אצל אדירים ביום 10.1.12 וכתב ערעור הוגש ביום 12.2.12, באיחור ואף מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. אשר על כן, במקביל לתגובה זו, יתבקש בית הדין בבקשה נפרדת למחוק את הערעור.
לגופם של דברים, טוען העובד כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק כראוי ומבוסס בעיקר על קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן; אין כל הצדקה להמשיך ולפגוע בזכות העובד לקבלת הפרשי שכר ופיצויי פיטורים המגיעים לו בשל תקופת עבודתו וסיומה. אשר למאזן הנוחות טוען העובד כי אין להסתפק בטענה כללית בעניין אי יכולתו להחזיר את הסכום הפסוק אם יתקבל הערעור; בכל הנוגע למצבה הכלכלי הקשה, על אדירים היה לפרוס בפני בית הדין מידע על היקף פעילותה, מספר עובדיה, מצב חשבון בנק וכדו' ולתמוך טענותיה במסמכים; לא רק שאדירים, יחד עם הנתבעים אחרים, פיתחה תבנית העסקת עובדים על ידי חברות "קש" או באמצעות שליחים, הפועלים כזרוע ארוכה של המעביד האמיתי, אלא שתבנית משולבת זו פותחה למטרה אחת - העסקתם של עובדים זרים בניגוד לחוק ותוך פגיעה בזכויות המגן המגיעות להם; מכל מקום, אדירים תוכל לגבות כספים במדינת מולדתו של העובד מכוח תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), תשכ"ט- 1968, הקובעות הליכים לביצוע חיובים כאשר הצדדים אינם אזרחי אותה מדינה.
הכרעה:
10. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים [ראו: רע"א 6480/00
עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תקדין, תק-על 2000(3), 2459; י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995 עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור [ע"א 9296/03
עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301, 305-304].
11. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהחלטתו התחשב בית הדין בכך שהעובד אינו מתגורר בארץ, בכך שנוצרו נסיבות בהן החשיפה לחיובי פסק הדין היא בעיקרה על אדירים, ובכך שמדובר בזכויות מתחום משפט העבודה המגן. החלטתו של בית הדין האזורי מאזנת כראוי בין השיקולים השונים, ואין מקום להתערב בה. מעבר לאמור נוסיף, בהתייחס לסיכויי הערעור, כי ערעורה של אדירים סב על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, ובאלה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.