לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך), שהתנתה היתר שניתן למבקשת מאת בית משפט של חדלות פירעון להמשיך בניהול הליך אחר שתלוי ועומד בתשלום הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח וכן בהפקדת ערובה להוצאות בסכום נוסף של 15,000 ש"ח.
הרקע להגשת הבקשה
1. המשיב 2 (להלן: עו"ד צברי) הועסק בעסק שהפעילה המבקשת. תנאי העסקתו עוגנו בהסכם מיום 23.6.2000 שכלל תניית בוררות חובה. לימים נתגלע סכסוך בין המבקשת לעו"ד צברי והשניים פנו ליישבו בבוררות. ביום 26.9.2006 ניתן פסק בוררות המחייב את המבקשת לשלם לעו"ד צברי סך של 204,166 ש"ח (קרן) נכון ליום 25.9.2001 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית דריבית בשיעור של 20% לחודש. נכון למועד פסק הבוררות עמד סכום החוב של המבקשת לעו"ד צברי על סך של כ-419 מיליארד ש"ח. נכון לחודש יוני 2010 תפח החוב לסכום דמיוני המגיע כדי סך של כ-3.89 טריליון ש"ח. עו"ד צברי הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לאישור פסק הבוררות והמבקשת הגישה בקשה לביטול הפסק. בית הדין האזורי הורה למבקשת להפקיד ערובה להוצאות בסך של 150,000 ש"ח כתנאי לדיון בבקשת הביטול. המבקשת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על החלטה זו, אך ערעורה נדחה בשל איחור בהגשתו. משלא הפקידה המבקשת את הערובה האמורה, נדחתה בקשת הביטול, וביום 17.12.2008 אושר פסק הבוררות בלא שטענותיה הענייניות של המבקשת, לרבות טענות לניגוד עניינים מצד הבורר, נשמעו לגופן.
2. ביום 24.12.2008 הגיש עו"ד צברי התראת פשיטת רגל נגד המבקשת, וביום 31.12.2009 ניתן צו כינוס. עו"ד צברי והמשיב 1, עו"ד איתן ארז, מונו יחדיו למנהלים מיוחדים על נכסי המבקשת. ביום 23.6.2010 הגיש עו"ד צברי תביעת חוב על סך של כ-3.89 טריליון ש"ח.
3. ביום 20.5.2010 הגישה המבקשת בקשה שנייה לביטול פסק הבוררות. בקשה זו נדחתה ביום 23.2.2011 מחמת מעשה בית דין. המבקשת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק דין זה. ערעור זה עודנו תלוי ועומד, והוא קבוע לדיון לפני הרכב ליום 8.11.2011. אין חולק כי המבקשת לא ביקשה את אישורו של בית משפט של חדלות פירעון לניהול ההליכים לביטול פסק הבוררות בבתי הדין האזורי והארצי לעבודה, אולם המבקשת ציינה במפורש לפני בית משפט של חדלות פירעון כי היא מנהלת הליכים אלו לביטול הפסק, ובית המשפט היה ער לכך. מטעם זה אף דחה בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שאליו הוגשה בקשת הביטול השנייה, בקשה שהגיש עו"ד צברי לסלק את בקשת הביטול על הסף מהטעם שלא ניתן אישור לניהולה על-ידי בית משפט של חדלות פירעון.
4. ביום 14.4.2011 הגישו המשיבים 2-1 (להלן ביחד: המנהלים המיוחדים) לבית משפט של חדלות פירעון בקשה לסעד זמני שימנע מהמבקשת לנהל הליכים בלא שניתן לכך קודם לכן אישור של בית משפט של חדלות פירעון. ביום 15.9.2011 החליט בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) בבקשה בקובעו, ראשית, כי חייב המצוי בהליכי חדלות פירעון אינו רשאי, בשום מקרה ובשום אופן, לפתוח הליכים משפטיים בלא אישור בית משפט של חדלות פירעון. בנסיבות המקרה המבקשת לא ביקשה אישור כזה, ולכן ראה בית המשפט ליתן צו מניעה האוסר עליה לנהל הליכים משפטיים כלשהם בלא לקבל אישור קודם לכן. שנית קבע בית המשפט, ביחס להליך הנוכחי המתנהל בבית הדין הארצי לעבודה, כי ראוי שטענות המבקשת נגד פסק הבוררות תישמענה לגופן. בכלל זה ציין בית המשפט כי עו"ד צברי מצוי במצב מובהק של ניגוד עניינים ביחס להליכי הביטול, בהיותו מוטב פסק הבוררות שמבוקש לבטלו; וכן מהטעם שקיים אינטרס ציבורי שפסק הבוררות יעבור ביקורת מעמיקה נוכח שיעור הריבית החריג שיצר את שיעור החוב האמור. עם זאת ציין בית המשפט, כי המבקשת היא חייבת מתוחכמת העושה דין לעצמה, ובין היתר סירבה ליתן למנהלים המיוחדים ייפוי כוח שיאפשר להתחקות אחר עסקיה מעבר לים בטענות שונות שנדחו כולן בהחלטות קודמות שנתן בית המשפט בעניין. בשקלול האמור, נתן בית המשפט היתר לניהול ההליך בבית הדין לעבודה, אולם התנה את כניסתו לתוקף בתשלום הוצאות משפט למנהלים המיוחדים שהושתו בהליך קודם בסך של 3,000 ש"ח; וכן בתשלום הוצאות הבקשה הנוכחית בסך של 12,000 ש"ח. כמו כן נקבע כי המבקשת תפקיד סך נוסף של 15,000 ש"ח כערובה להוצאות ההליך בבית הדין לעבודה. בית המשפט קבע כי הסכומים ישולמו תוך 7 ימים, שאם לא כן יפקע ההיתר שניתן לניהול ההליך. בקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי, נדחתה.
5. ביום 27.9.2011 הגישה המבקשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ובד בבד עתרה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בו ביום נתתי צו ארעי המתלה את החלטת בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה אחרת והוריתי לצדדים להשיב לבקשה תוך 14 ימים. התשובות הוגשו. המבקשת עתרה להגיש תשובה נוספת. אני נעתר לבקשתה.
טענות הצדדים
6. המבקשת טוענת כי התנאים למתן צו לעיכוב ביצוע מתקיימים בנסיבות העניין. לטענתה, סיכויי הערעור טובים. היא מצביעה על פגמים שנפלו לשיטתה בהליך הבוררות ומדגישה כי טענותיה לגופו של עניין לביטול הפסק לא נשמעו מעולם, וראוי שיישמעו. לכן, לדבריה, חיובה בתשלום הוצאות והפקדת ערובה נוספת כתנאי למימוש זכות הגישה לערכאות בנסיבות העניין, הם תנאים בלתי מידתיים שראוי להתערב בהם. עוד נטען בהקשר זה, כי בקופת הכינוס נמצאים סכומים המגיעים כדי כפל סכום הנשייה, להוציא את תביעת החוב של עו"ד צברי. באשר למאזן הנוחות נטען, כי אין המבקשת יכולה לעמוד בתנאים שנקבעו, ושהנזק שייגרם אם לא יתאפשר לה לנהל את הערעור בבית משפט זה ובבית הדין הארצי לעבודה, הוא נזק כבד ובלתי הפיך.
7. המנהלים המיוחדים טוענים כי המבקשת היא חייבת מתוחכמת וממולחת, המנהלת את הליכי הכינוס בחוסר תום לב. בכלל זה נטען כי המבקשת עושה להברחת נכסיה; כי היא מנהלת עסקים נרחבים בארץ ובחו"ל ומסווה את נכסיה במבני אחזקות מורכבים; כי היא העסיקה סוללה של עורכי דין מהשורה הראשונה במשך השנים; וכי היא בעלת יכולת כלכלית גבוהה. עובדות אלו, לפי הנטען, היו ידועות היטב לבית המשפט המחוזי כשנתן את החלטתו ואין להתערב בכך. לגופו של עניין נטען כי הערעור נסב על החלטת בית המשפט לחייב את המבקשת בערובה להוצאות. לפי הטענה, המבקשת לא פרשה תשתית ראייתית לחוסר יכולתה הכלכלית. באשר לסיכויי הערעור נטען, שאלה קלושים, בין היתר משום שהמבקשת מנסה לבטל פסק דין חלוט שמהווה מעשה בית דין.
8. כונס הנכסים הרשמי סבור כי יש להבחין בין החיוב בתשלום הוצאות לבין הפקדת הערובה להוצאות עתידיות. לשיטתו, אין להקל ראש בסיכויי הערעור לגבי התניית ההיתר לנהל את הליכי הביטול בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים, ומטעם זה ראוי לעכב את ביצוע חלק זה של ההחלטה. באשר להתניית ניהול ההליך בבית הדין לעבודה בהפקדת ערובה להוצאות, הכונס הרשמי סבור כי היה לה מקום כדי להסיר חשש ששיעור ההוצאות שייפסק לחובת המבקשת יגרע מקופת הפירוק.
9. בתשובתה לתשובת המשיבים טוענת המבקשת, כי טענות המנהלים המיוחדים, שלא נתמכו בראיות, חסרות בסיס עובדתי. לטענתה, המנהלים המיוחדים מנסים לקדם את ענייניהם האישיים תוך שימוש בסמכות שניתנה להם על-ידי בית משפט של פשיטת רגל. טעם זה עומד בבסיס סירובה של המבקשת לבקשתם להעניק להם ייפוי כוח בין-לאומי, משום שעו"ד צברי מבקש להשתמש בו לצורך תחרות עסקית עם המבקשת. עוד נטען כי מאז שמונו, לא הגישו המנהלים המיוחדים ולו דו"ח אחד ואף לא כינסו אסיפת נושים, בעוד שבקופת הפירוק מצויה יתרה של כ-7 מיליון ש"ח. לבסוף נטען כי המבקשת פירטה את יכולותיה הכלכליות במסגרת בקשה שהגישה לפטור מאגרה, ולמען הזהירות היא שבה ופירטה כי אין ביכולתה לעמוד בתנאים שנקבעו.
דיון והכרעה
10. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". זהו הכלל, ואילו החריג לו הוא שניתן לעכב את ביצוע ההחלטה אם יוכחו שני תנאים מצטברים: הראשון, שסיכויי הערעור טובים; והשני, שמאזן הנוחות נוטה לכיוון עיכוב ביצועה של ההחלטה (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 181 (2002); ע"א 3617/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (הפול) נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2011)). באשר למשקלם היחסי של כל אחד מהתנאים, נקבע כי קיימת ביניהם "מקבילית כוחות" במובן זה שאם סיכויי הערעור טובים או לחלופין סיכויי הערעור קלושים, אזי יפחת משקלו של מאזן הנוחות; ובהתאמה, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שקשה להעריך אותם בשלב בחינת הבקשה, משקלו של מאזן הנוחות גובר והוא זה שיכריע (ראו: ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 306 (2003); ע"א 6261/10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ, פסקה 5 (לא פורסם, 28.9.2010)).
11. בנסיבות העניין, אני רואה לקבל את עמדת הכונס הרשמי ולקבוע שיש לעכב את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר תשלום ההוצאות למנהלים המיוחדים (בסך כולל של 15,000 ש"ח), אך אין מקום לעכב את ההוראה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור שיידון בבית הדין הארצי לעבודה, בסך של 15,000 ש"ח. מבלי לקבוע מסמרות, אין לומר כי סיכויי הערעור קלושים, בין היתר נוכח החלטת השופט א' גרוניס ברע"א 7074/09 קאולה נ' ידגר (לא פורסם, 25.8.2010). בהחלטה זו בוטלה החלטה של בית משפט של חדלות פירעון, שהתנתה את המשך ניהולו של ערעור על פסק דין שהיווה את מקור החיוב שבעטיו נפתחו נגד המערערת באותו עניין הליכי פשיטת הרגל, בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים. ער אני לשוני בין נסיבות המקרה שם לנסיבות שכאן: מחד גיסא יש להביא בחשבון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפניו מתנהלים ההליכים מזה למעלה משנתיים בדבר אופן התנהלותה של המבקשת (לרבות סירובה להעביר למנהלים המיוחדים ייפוי כוח הולם לגבי נכסיה בחו"ל, ללא הסבר מניח את הדעת), וכן את העובדה שבענייננו מדובר בניסיון לבטל פסק דין חלוט, ולכאורה מדובר במשוכה שאינה נמוכה. מאידך גיסא, יש להביא בחשבון את ניגוד העניינים המובנה שבו מצוי עו"ד צברי, ואת האינטרס בבירור טענות המבקשת לגופן, לרבות בדבר חוקיות חיובה בריבית דריבית בשיעור חודשי של 20%, שהשיא את החוב לסכום עצום, הכל כמובן ככל ובמידה שבית הדין הארצי לעבודה ימצא להידרש להן (ואיני מביע כל עמדה לגופם של דברים). באשר למאזן הנוחות, אין לכחד כי הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם לא ישמע ערעורה בבית הדין הארצי לעבודה, עלול להיות רב. אולם בצד זאת המבקשת לא ציינה בתצהירה אלו נכסים יש לה מעבר לים, ומבחינה זו לא פרשה לפני בית המשפט תשתית ראייתית מלאה. כמו כן, המבקשת לא הבהירה מדוע לא תוכל להסתייע בבנה לגיוס הסכום, אשר לפי הנטען הוא עורך-דין במקצועו ויש בידיו לסייע לה.
התוצאה
12. הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת אפוא בחלקה. החלטת בית המשפט המחוזי תעוכב ככל שהיא נוגעת לתנאי בדבר תשלום ההוצאות למנהלים המיוחדים (בסך כולל של 15,000 ש"ח), אך לא תעוכב ככל שהיא מתייחסת להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור שיידון בבית הדין הארצי לעבודה, בסך של 15,000 ש"ח. הסכום יופקד בקופת בית המשפט המחוזי לא יאוחר מיום 5.11.2011. טרם סיום אציין, שאיני מביע עמדה בגדרי החלטה זו בעניין נאותות ההליך שנקטה המבקשת להשגה על החלטת בית המשפט המחוזי: אם הערעור הוגש בזכות כדין, או שמא היה עליה להגיש בקשת רשות לערער. איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.
ניתנה היום, כ"ו בתשרי התשע"ב (24.10.2011).