ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
55290-10-10
03/08/2011
|
בפני השופט:
ישעיהו שנלר
|
| - נגד - |
התובע:
1. יורם עטיה
2. עדנה עטיה
עו"ד דני גור
|
הנתבע:
1. לינדה ב.נ.ה. (בניה נכסים והשקעות) בע"מ
2. מוריס מימון
3. מוראלי מסחר ובניה 1998 בע"מ
עו"ד מנחם טבקמן
|
| פסק דין |
אכן, היה על המערערים לצרף כצד לערעור, את כל מי שהיה צד בפני בית משפט קמא, כך גם להמציא את הודעת הערעור ועיקרי הטיעון.
אולם, מעת שהמשיב 2 התייצב, אזי מהפן הפורמלי יתוקן הערעור והצדדים יהיו כמפורט לעיל.
<#7#>
ניתנה והודעה היום ג' אב תשע"א, 03/08/2011 במעמד הצדדים הנ"ל.
<#5#>
פסק דין
1. הערעור דנן מעורר סוגיה מעניינת בשאלת התערבותו של בית משפט של ערעור בפסיקת בית משפט קמא, שניתנה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
אכן, הפסיקה חזרה וקבעה כי הגם שקיימת זכות ערעור על פסיקה בדרך האמורה, וככל זכות ערעור על פסק דין, הרי התערבותה של ערכאת הערעור תהיה מצומצמת ביותר, וזאת בין אם ניתנו נימוקים ועל אחת כמה וכמה מעת שלא ניתנו נימוקים.
משכך, ובהתאם לאשר פסקתי בעבר, אין מקום - דרך כלל - להגיש ערעורים על פסיקה בדרך האמורה, גם אם התוצאה אינה לשביעות רצון צד זה או אחר.
2. במקרה דנן, הוגשה תביעה בגין ליקויי בנייה, כך גם מונה מומחה על ידי בית המשפט והצדדים הסמיכו את בית משפט קמא לפסוק בדרך האמורה.
בסופו של יום, בית משפט קמא קבע כי על המשיבה 1 לשלם למערערים סכום של 3,500 ש"ח, כולל הוצאות משפט ומע"מ, כפי שהורה שעל המשיבים 2 ו-3, כצדדי ג', לשפות את המשיבה 1 באשר חויבה וכמפורט לעיל, כך גם חיוב הצדדים השלישיים בתשלום שכ"ט עו"ד למשיבה 1.
3. לטענת המערערים, פסק הדין סותר ואינו יכול לעמוד בגדר צפיות הצדדים, בעת שהסכימו לפסיקה בדרך האמורה.
לטענת המערערים, מעת שחוות דעת מומחה מטעם בית משפט, אשר לא נחקר, קבעה כי סכום הליקויים ועלות תיקונם מסתכמים בכ-58,000 ש"ח, מה עוד שנכללו עילות נוספות בתביעה, אין זה סביר כי התוצאה תהא כפי שהגיע אליה בית משפט קמא, גם אם מדובר בפסיקה בדרך האמורה.
4. המקרה דנן, חוזר ומוכיח את החשיבות בתיחום פסיקה בעת שבא בית המשפט לפסוק בדרך הפשרה. ככל שאין תיחום, יכול וצד זה או אחר ולעיתים אף בצדק, מפתח ציפייה זו או אחרת וכשלאחר מכן, נכזבה צפייתו, על כל המשתמע מכך. מנגד, אם בית המשפט היה תוחם מראש את אפשרות הפסיקה, אזי לא ניתן היה לטעון כי נכזבה ציפייה לגיטימית זו או אחרת.
להבדיל, דומה הדבר לעסקת טיעון בה הצדדים מסכימים על טיעון לעונש מקסימלי על ידי התביעה, ומנגד טיעון לעונש מינימלי על ידי הסנגוריה, וכשבהתאם לפסיקה, לרוב כל עוד ובית המשפט גוזר את העונש באותו מתחם, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעה שכזו.
הנה כי כן, אין לנו אלא לחזור ולהמליץ כי במרבית המקרים רצוי כי בית המשפט יתחום את אופן הפסיקה, כך גם מופנים הדברים כלפי עוה"ד, אשר רשאים מיוזמתם לבקש מבית המשפט שאכן הפסיקה תתוחם.
5. במקרה דנן, הפסיקה לא תוחמה, ועל כן, לכאורה, בית המשפט חופשי היה לפסוק את אשר מצא לנכון.