1. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 4096-06 שניתן ע"י כב' השופטת עירית קויפמן ביום 26.5.13, בו נקבע כי המבקשים יישאו ב - 40% מהנזק שנגרם לבית המשיבה עקב הריסת ביתם של המבקשים.
2. המבקשים, חיים כהן ז"ל ולאה כהן (להלן - "
המבקשים"), והמשיבה, רינה איבגי (להלן - "
המשיבה"), הינם שכנים בבית קרקע דו משפחתי. לאחר קבלת האישורים הנדרשים, הרסו המבקשים את ביתם, בשל רצונם לבנות אחר תחתיו. המשיבה הגישה נגדם תביעה בבית המשפט קמא בשל נזקים נטענים אשר נגרמו לביתה, בעקבות ביצוע ההריסה. המבקשים הגישו הודעות צד ג' נגד כריס ליבוביץ, המהנדס שמונה על ידי ועדת הערר המחוזית על מנת ליתן חוות דעת להריסת בית המבקשים (להלן - "
ליבוביץ"); נפתלי אלמליח, המהנדס המתכנן שנשכר על ידי המבקשים לצורך הריסת ביתם ובניית בית חדש (להלן - "
אלמליח"); ונתן שלי, הקבלן ששכרו המבקשים לצורך הריסת ביתם (להלן - "
שלי"). שלי הגיש הודעת צד ד' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, אשר לטענתו ביטחה את העבודות, נשוא התביעה.
התביעה הוגשה, תחילה, לסכום של 217,175 ש"ח; בעקבות טענת המשיבה להחמרת הנזקים באופן המחייב את בניית ביתה מחדש, תוקן כתב התביעה והנזק הועמד על 1,238,160 ש"ח, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר אברהם בן עזרא. המבקשים, הגישו תביעה שכנגד בטענה לחריגות בניה של המשיבה לשטחם.
3. בית המשפט קמא קבע, כי המבקשים נושאים באחריות לנזק, מאחר ולא ביצעו את ההריסה בפיקוח צמוד של מהנדס קונסטרוקציה, כפי שנדרש מהם על ידי ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום והחלו בעבודות ההריסה ללא אישור בניה. הודעת צד שלישי שנשלחה לליבוביץ נדחתה, משנקבע כי לא היה פגם בתכנון שעשה וההתייעצות עימו - בעת ההריסה - נעשתה מאוחר מדי. עם זאת, הודעת הצד השלישי נגד אלמליח התקבלה, ונקבע, כי כשל בתפקידו כמתכנן תוכניות ההריסה ולאור תפקידו כמפקח עליון על העבודות. כן התקבלה הודעת הצד השלישי נגד שלי, מאחר ולא ביצע את התימוך הנדרש טרם החל בהריסה, וביצע את ההריסה באמצעות מכשור שונה מזה שהומלץ על ידי ליבוביץ; הודעת הצד הרביעי שהגיש נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ - נדחתה. בית המשפט קמא חילק את הנזק בין הצדדים כך שאלמליח ישפה את המבקשים בשיעור של 40% מהנזק, ושלי - בשיעור של 20% מהנזק.
באשר לגובה הנזק, בית המשפט קמא קיבל את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו, המהנדס יעקב דובדבני, אשר קבע כי בית המשיבה אינו מסוכן וניתן לתיקון, והעריך עלות התיקון בסך של 66,000 שקלים, שהם 90,180 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין; יתר רכיבי הנזק שתבעה המשיבה נדחו. כן נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המבקשים.
המבקשים שילמו את מלוא הסכום שנפסק נגדם ביום 11.7.13.
4. ביום 1.9.13 הוגש ערעור מטעם המשיבה על פסק הדין. המשיבה משיגה על החלטתו של בית המשפט לדחות את חוות דעתו של המומחה מטעמה ולהעדיף את חוות דעתו של דובדבני, ולהעמיד את הנזק על 66,000 ש"ח בלבד; כן משיגה היא על יתר רכיבי הנזק שנדחו.
5. ביום 11.11.13 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, או לחילופין - להאריך המועד להגשת ערעור שכנגד. הם מציינים כי המבקשת הינה אלמנה בת 74 אשר בשל מצבה הבריאותי הקשה אינה יכולה לטפל בעצמה בענייניה השוטפים ובנה רפי, הוא המטפל בענייניה. הבן עובד באופן אינטנסיבי והינו אב לארבעה ילדים, אשר הקטנה בהם נולדה באוגוסט 2013. בנסיבות אלה התקשה לדאוג להגשת הערעור במועד, לאור רצונה של אימו להחליף את הייצוג המשפטי בערעור; מה עוד, שחשב כי טרם עבר המועד להגשת הערעור שכנגד שכן סבר, בתום לב, כי לרשותו 45 יום ממועד הגשת ערעור המשיבה. המדובר בהצטברות נסיבות רגילות אשר יחד, יוצרות טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את האיחור.
המבקשים מדגישים כי הערעור הוגש באיחור קל בלבד, וכי לא הייתה הסתמכות משמעותית של המשיבה על פסק הדין מאחר וערערה עליו; קבלת ערעור המשיבה מבלי שיותר להגיש ערעור שכנגד הינה הרת אסון למבקשת, בשל גובה תביעתה של המשיבה. כן טוענים הם, לסיכויי ערעור טובים. לשיטתם, החלטת בית המשפט לפיה ישאו בשיעור של 40% מהנזק בטעות יסודה. מאחר ומסרו את ביצוע העבודה לידי אנשי מקצוע, על אנשי מקצוע אלה לשאת באחריות בגין הנזקים שנגרמו. כן מלינים הם על כך שהוטל על עליהם לשאת במלוא הסכום, בנסיבות בהם הם מתקשים לגבות מהצדדים השלישיים את חלקם בנזק, שכן לשיטתם - מן הראוי היה שכל הצדדים השלישיים יצורפו, מלכתחילה, כנתבעים לתביעה. לחילופין, מבקשים הם להפחית את סכום החיוב שהושת, בשל קביעת מר דובדבני כי בבית המשיבה היו סדקים גם קודם לכן.
6. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקשים לא הציגו טעם מיוחד אשר יש בו כדי להצדיק את הארכת המועד. טעות בספירת הימים הינה טעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית ועל כן היא אינה מהווה טעם מיוחד. גם בהצטברות מספר טעמים שאינם מהווים טעם מיוחד בפני עצמם, אין כדי להוות טעם מיוחד. עוד טוענת המשיבה, כי בנה של המבקשת הוא שטיפל בהריסת הבית ובתביעה שהתנהלה בעקבות זאת ועל כן מצבה הבריאותי של המבקשת אינו רלוונטי. אם המבקשים התנהלו באופן לא יעיל, עת ביקשו להחליף את ייצוגם המשפטי, אין להם להלין אלא על עצמם.
המשיבה מוסיפה, כי המבקשים לא הראו זיקה בין הטענה שהועלתה בערעור העיקרי - גובה הנזק - לבין הטענה ביסוד הערעור שכנגד - חלוקת האחריות - על כן, דין בקשתם להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד - להידחות.
7. שלי מתנגד לבקשה אף הוא. לטענתו, האמור בבקשה אינו בגדר טעם כלל, ודאי שלא טעם מיוחד, הנדרש להארכת מועד להגשת ערעור; הנסיבות שתוארו כולן בשליטת המבקשים ואינן מצדיקות איחור של למעלה מ - 60 יום, במיוחד לאור דחיית בקשתו של אלמליח להארכת המועד בעניינו. סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן המבקשים מתעלמים מטענות הצדדים בבית המשפט קמא ומההלכה הפסוקה; גם אם אכן מתקשים הם לגבות מאלמליח את הסכום בו חויב, אין בכך כדי להוות עילה לערעור.
עוד טוען שלי, כי לא הוכחה הזיקה הנדרשת לערעור העיקרי, שכן הערעור העיקרי אינו תוקף את מערכת היחסים בין המבקשים לצדדים השלישיים. אם היו המבקשים מגישים ערעור במועד, היה שלי מנצל את זכויותיו הדיוניות להגשת ערעור שכנגד; באישור הגשת הערעור מטעם המבקשים כעת, יש כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות ובהסתמכותו על פסק הדין.
דיון
8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעות כי ערעור יוגש תוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין (תקנה 397), וערעור שכנגד - תוך 30 יום מהיום בו הומצא למשיב כתב הערעור (תקנה 434). ככל מועד בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריך גם מועדים אלה, וזאת "
מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528). הדרישה לטעמים מיוחדים באה לאזן בין השיקולים השונים בעניין זה -
"
מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין"(בש"א 5636/06
נשר נ' גפן, עמ' 2 (פורסם בנבו) (23.8.06)).
משכך, בית המשפט לא ירבה להיענות לבקשות להארכת מועד שכן אם ינהג כן, יוצר מצב בו משנה הוא, בפועל, את המועדים שנקבעו בחוק (בש"א 2399/11
זנגריה נ' זנגריה, עמ' 3 (פורסם בנבו) (30.3.11)). בבוא בית המשפט לבחון האם מתקיימים במקרה מסוים טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק את הארכת המועד, יבחן בית המשפט "
את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד, ובלבד שמדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר" (בש"א 482/08
פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, עמ' 3 (פורסם בנבו) (28.1.08)). בהקשר זה נקבע עוד, כי כאשר טעות ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, אין בה כדי להקים טעם מיוחד (אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 771 (2009)).
9. בבקשה שבפני לא עלה בידי המבקשים להראות קיומו של טעם מיוחד. הנסיבות שתוארו על ידי המבקשים אינן נסיבות חריגות. מצבה הרפואי של המבקשת אינו רלוונטי לענייננו, מאחר ואין חולק כי בנה הוא שטיפל - לאורך כל הדרך - בתביעה שכאן; הנסיבות הנוגעות לבנה של המבקשת, של עבודה אינטנסיבית בצירוף לידת בתו, אינן חורגות מגדר מציאות רגילה ואין בהן כדי להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור.