1. השאלה לה אנו נדרשים במסגרת החלטה זו, מה הוא סיווגה של החלטת בית משפט, אשר לפיה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן, כל זאת בהקשר לשאלה האם השגה על החלטה שכזו הינה בזכות, דהיינו, הגשת ערעור או שמא השגה שכזו נצרכת לרשות, דהיינו, הגשת בקשת רשות ערעור.
ובאופן ספציפי יותר, במקרה דנן עסקינן במי שאושרה בקשתו להצטרף כתובע נוסף להליך, אולם החמיץ את המועד שקבע בית משפט להגשת כתב תביעה מתוקן, ועל כן נצרך לאותה בקשה להארכת מועד.
2. ביום
30.3.2005 הוגשה תביעה לבית המשפט בה טען תובע כי נפגע בתאונת עבודה. בתיק הוגשו כתבי הגנה, נשלחו הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים, מונה מומחה רפואי, ונוהלו מספר ישיבות קדם משפט.
ביום
12.8.2008 הגיש המערער (להלן:
המל"ל) בקשה להצטרף כתובע נוסף בעילת שיבוב, המבוססת על תשלומים אותם קיבל ויקבל התובע. בית המשפט נעתר לבקשה תוך שהוא מורה כי כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 15 יום, אך המל"ל לא הגיש מאומה.
ביום
1.11.2010 הגישו הצדדים בתיק (התובע, הנתבעות, צדדי ג', וצד ד') הודעה על הסכם פשרה, ובקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם. בית המשפט נעתר לבקשה, ונתן תוקף של פסק דין להסכם, באותו היום.
יוער, כי כפי שניתן להבין, לא נוהלו הוכחות טרם מתן פסק הדין.
3. והנה, באותו יום בו ניתן פסק הדין (1.11.2010) הגיש המל"ל בקשה להארכת מועד להגשת כתב התביעה המתוקן.
בית המשפט דחה את הבקשה לאחר שקבע כי ההחלטה על צירוף צד, אינה באה לידי מימוש אם לא הוגש בפועל כתב תביעה מתוקן, וכי כל עוד לא הוגש כתב תביעה מתוקן, כתב התביעה המקורי הוא המחייב ורק בו ניתן לדון. משכך, אין המל"ל נחשב כבעל דין בתיק.
בהתייחס לשאלת הארכת המועד, בית המשפט קבע כי יש לבחון את כלל הנסיבות, ובהן מידת האיחור ותקופת הארכה הנדרשת; סיבת האיחור - האם היא קשורה בנסיבות חיצוניות או בבעל הדין עצמו; השלב שבו מצוי התיק, ועוד נסיבות אחרות וכי אם המדובר במועד שנקבע בחיקוק אז יש גם צורך במתן נימוק מיוחד.
בית המשפט בחן את הנסיבות המיוחדות למקרה: מדובר באיחור של כשנתיים; סיבת האיחור אינה נעוצה בנסיבות חיצוניות אלא בטעות משרדית; התיק הסתיים, וניתן פסק דין; ותביעת המל"ל התיישנה ביום 16.10.2010.
עוד קבע בית בית המשפט כי היענות לבקשה תביא לסיבוך ולסרבול הדיון, וכדבריו:
"
נראה כי במאזן השיקולים, האינטרס של הנתבעות והצדדים הנוספים, כי לא תקום כנגדם כעת עילת תביעה חדשה, לאחר תום תקופת ההתיישנות, כאשר המוסד זנח בפועל את תביעתו לתקופה ארוכה ולא פעל על פי החלטות בית המשפט, גובר על אינטרס המוסד במקרה זה". משכך דחה בית המשפט את הבקשה.
4. המל"ל, שלא הסכין עם דחיית הבקשה, הגיש
ערעור על ההחלטה, הוא הערעור דנן.
במסגרת ישיבת קדם הערעור, עוררתי מיוזמתי את השאלה כמפורט בראשית החלטה זו, וניתנה אפשרות לבאי כוח הצדדים להגיש טיעונים בשאלה האמורה.
5. ב"כ המל"ל טוען כי אל לו לבית המשפט להידרש לשאלה זו מיוזמתו, תוך שהוא עותר שבית המשפט לא יידרש לשאלה, מעת שהמשיבים לא טענו לה.
אין דעתי כדעתו. כפי שנקבע בע"א 4540/04
מט"ח נ' אורבוך (מיום 14.9.06) (להלן:
אורבוך), מדובר בשאלה של סמכות, ואף אם מסכימים הצדדים עצמם כי ערעור שהוגש יידון כערעור חרף הצורך בהגשת רשות ערעור, לא יהיה בכך להועיל או להסמיך את בית המשפט לחרוג מסמכותו.
עוד יש להוסיף, כי עקרונית וכפי שנקבע בעניין אורבוך, ניתן להורות על הפיכת בקשת רשות ערעור לערעור (תקנה 410א'
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אך לא היפוכם של דברים, וזאת, בין השאר, לאור הרציונל כי הדרישות בהגשת בקשת רשות ערעור רבות מהדרישות להגשת ערעור.
6. הלכה היא כי החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד הינה "החלטה אחרת", ועל-כן הערעור יהיה ברשות,
וזאת אף במקרים שבהם ההחלטה סוגרת התיק. הנימוק שהובא לכך דרך כלל, הינו כי "
הפסיקה רואה בבקשה להארכת מועד בקשה למתן צו ביניים - הטעונה רשות ערעור - וזאת על אף שדחייתה היא סוף פסוק לתביעה" (ח. בן-נון
הערעור האזרחי 190 - 191 (תשס"ד-2004)). המלומד חמי בן-נון הביע ביקורת על הלכה זו, החורגת ממבחן "סיום התיק", וכדלקמן (שם הע"ש 173):
"
...נראה לנו שמן הצדק שנושא זה ישקל בשנית, לאור חשיבותו הרבה. לדעתנו, דחיית בקשה להארכת מועד הסוגרת למעשה את תיק בית המשפט אינה צריכה להיות מסווגת כ'החלטה אחרת' אלא 'כפסק דין'".