א. בקשה ל"הותרת צו עיכוב הליכי מכירה על כנו", בגדרה מבוקש להורות על עיכוב מכירת דירה הידועה כחלקה 157/1 בגוש 6180 (להלן הדירה), המצויה בבעלות המבקשת, עד להכרעה בערעור שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה אלשיך) מיום 12.2.13 בפר"ק 1398-02 (להלן ההחלטה).
רקע
ב. המשיב 1 (להלן המשיב) הוא מנהלו המיוחד של הבנק למסחר בע"מ (להלן הבנק), המצוי בהליכי פירוק (החל משנת 2002). הדירה שועבדה, ביום 1.3.01, לטובת הבנק, במשכנתא מדרגה ראשונה, להבטחת חובות המבקשת כלפיו (הסכם השעבוד צורף כנספח 4 לתגובת המשיב). כן שועבדו, בגדר אותו הסכם, מגרש ומבנים ברחוב ארנון 13 ברמת גן.
ג. כעולה מן ההחלטה, המבקשת נקלעה להליך פירוק שבמסגרתו הוגשו כנגדה הוכחות חוב, ובסופו של יום עלה בידיה לשלם את כל תביעות החוב, זולת תביעת חוב שהגיש הבנק, העומדת על כ-1.1 מיליון ש"ח. עוד עולה, כי המבקשת הפקידה ערבויות (שתי דירות) להבטחת תביעת החוב של הבנק, ועל כן חזרה לפעול כחברה סולבנטית.
ד. המבקשת הגישה בקשה למתן הוראות בגדר הליך הפירוק של הבנק (פר"ק 1398/02, בקשה מס' 580; צורפה כנספח ה' לבקשה), בגדרה עתרה כי תינתן לה הרשות להגיש תובענה כנגד הבנק. בבקשה זו נטען למחדל של הבנק באי מימושה של ערבות צולבת ולחיובים מופרזים בגין שכר טרחה והוצאות משפטיות. כן עתרה המבקשת להארכת צו העיכוב למכירת הדירה שניתן ביום 26.3.12 בתיק הפירוק בעניינה (פש"ר 1491/00).
ה. בהחלטת בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה אלשיך) מיום 11.9.12 (נספח א' לבקשה) עוכבו הליכי המכירה של הדירה.
ו. ביום 12.2.13 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות. נאמר, כי "העילה המרכזית עליה נסמכת המבקשת בבקשה לנקוט כעת הליך אזרחי כנגד הבנק, צמחה במובהק טרם לכן - קרי, כאשר היה הבנק למסחר סולבנטי", ולפיכך אין ספק "כי על המבקשת היה לטרוח ולהגיש בעניין זה תביעת חוב במועד". נאמר, כי "לו היתה מונחת בפני תביעת חוב עם בקשה להארכת מועד, לאחר איחור בן כמעט עשור שנים ... נקל לשער כי בקשה כזו היתה נדחית בשתי ידיים". עוד נאמר, כי אף אם ניתן לראות בבקשה למתן הוראות ראשית תביעת חוב, נוכח האיחור הכבד בהגשתה דינה היה להידחות על הסף "במובן זה שהמבקשת אינה יכולה עוד, משום סיבה ושום אופן, להוציא באורח פוזיטיבי כספים מקופת הפירוק". באשר לטענות בדבר חיובים משפטיים מופרזים נאמר, כי אף אם תתקבל טענה זו, נראה כי חובה של המבקשת לבנק לא יתאפס אלא לכל היותר יקטן, ועל כן מדובר בטיעון הגנה גרידא. על רקע האמור, נדחתה הבקשה למתן הוראות.
ז. בהחלטה מיום 5.3.13 עוכב הליך מימוש הדירה בשלושה ימים. נאמר, כי לאחר מכן יהיה על המבקשת להעלות את טענותיה, אם תרצה בכך, בפני ערכאת הערעור.
ח. ביום 7.3.13 הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה, ובד בבד הוגשה הבקשה דנא.
הבקשה והתגובות
ט. בבקשה נטען לשגגות שנפלו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען (סעיפים 20-19), כי "עלול להיווצר מצב, שבו הבנק יממש כעת את הדירה ויביא למכירתה, כאשר בסופו של יום, יוכח כי למבקשת אין כל חוב כלפי הבנק, וממילא הליכי המימוש של הדירה היו פסולים. מובן, כי הדבר עלול לגרום למבקשת לעוול נוראי לנזק בלתי הפיך, וכמובן לסיכול ההליך ותוצאותיו". נטען, כי העיכוב לא יגרום נזק לבנק, שכן הדירה ממשיכה להיות משועבדת לטובתו, ואף הופקדו 50,000 ש"ח לכיסוי הוצאותיו, וכי המבקשת שיעבדה שתי דירות נוספות לטובת הבנק.
י. בהחלטה מיום 7.3.13 התבקשה תגובת המשיבים. בתגובת המשיב מיום 12.3.13 נטען, כי הדירה אינה משמשת כדירת מגורים של מאן דהוא, ועל כן "אין כל בסיס לטענה כי מימושו יגרום לנזק בלתי הפיך לחברה ו/או לסיכול הערעור". נטען, כי עיכוב המימוש יסב נזק רב לבנק "שעה שהליכי המימוש החלו בשנת 2000, ומתחילתם ועד היום עושה החברה, באמצעות מנהלה, מר יוסף דיאמנט, כל אשר לאל ידה לצורך עיכובם, ואינה בוחלת באמצעים". על רקע זה נטען, כי מאזן נוחות נוטה לטובת המשיב. עוד נטען בתגובה, כי ביום 4.3.13 הגישה המבקשת בקשה בטענת פרעתי ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לעיכוב מימוש הדירה. נטען, כי גם סיכויי הערעור נמוכים באופן שאינו מצדיק היעתרות לבקשה.
יא. בתגובת הכונס הרשמי מיום 12.3.13 נאמר, כי עסקינן בבקשה אשר במהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור, ולפיכך על המבקשת להראות "טעמים מיוחדים" למתן סעד זמני. נאמר, כי הכונס הרשמי תומך בעמדתו המשפטית של המשיב, ומצטרף לאמור בה.
הכרעה
יב. לאחר העיון בבקשה ובתגובות, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה.
יג. ראשית אדרש לטענת הכונס בדבר מהותה של הבקשה; כאמור, בקשתה של המבקשת בבית המשפט המחוזי נדחתה, ולפיכך אין כל פעולה אופרטיבית במסגרת ההחלטה שניתן לעכבה. חפצה של העותרת הוא בהארכת תוקפו של הסעד הזמני שהיה תקף במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי (לפי ההחלטה מיום 11.9.12). משכך נדמה, כי מדובר בבקשה לסעד זמני בערעור (ראו ע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (7.11.10)), ועל המבקשת היה להראות נימוקים מיוחדים למתן סעד זמני. מכל מקום, גם אם נניח כי מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אין בכך כדי לסייע למבקשת.
יד. כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע או סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל - טובים; והשני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני או אם לא תעוכב ההחלטה, נוטה לטובתו (ראו, למשל, ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב), פ"ד נו(4) 178).
טו. ראשית, על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, סבורני כי בפני המבקשת עומדות משוכות גבוהות באשר לסיכויי הערעור. שנית, והיא העיקר, איני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.
טז. אין לכחד, כי מכירתה של הדירה לצדדים שלישיים עלול לגרום למצב בלתי הדיר. מנגד, עסקינן בדירה - שלגביה נטען בתגובת המשיב כי אינה משמשת למגוריו של מאן דהוא - שהועמדה כבטוחה (בדרגה ראשונה) להבטחת חובותיה של המבקשת לבנק לפני למעלה מ-12 שנים, וכבר נאמר, כי "אין הדעת נותנת, שמזוכה בעל בטוחה יימנע מלעשות כן דווקא ביחס לנכס שהחייב העמיד לו כבטוחה. וגם המקרה בו שיעבד החייב נכס עסקי איננו יוצא מכלל זה, שכן, משהעמיד החייב נכס עסקי שלו כבטוחה, יקשה עליו להישמע בטענה, שמימוש הבטוחה עלול להסב לו נזק חסר תקנה" (בש"א 4645/91 כובשי חברת הובלה נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 3.11.91; השופט - כתארו אז - מצא)). דברים אלה יפה כוחם בכל עת, וגם בענייננו. יש לזכור עוד, כי בבקשה לא נטען לנזק קונקרטי שייגרם למבקשת אם לא יעוכב מימוש הדירה, לבד מן הטענה הכללית כי "ייגרם לה עוול נוראי". טענה כללית ומעורפלת זו אינה יכולה לשמש משקל נגד לזכותו של הבנק לממש את הדירה.