1. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואיומים.
על פי כתב האישום, ביום 14/06/12, תקף המשיב את אחיו
(להלן: "המתלונן"), בנוכחות בנו של האח, על רקע סכסוך ביניהם. התקיפה החלה באמצעות אגרופים, ובהמשך, נטל המשיב מוט ברזל וחבט באמצעותו בחוזקה במתלונן בראשו ובפניו. המשיב, לפי כתב האישום, לא חדל ממעשיו עד שהמתלונן קרס תחתיו ואיבד הכרתו. לאור זעקותיו של הבן, התקבצו במקום אנשים רבים ובמהלך המהומה שקמה שם, נופף המשיב באמצעות מוט הברזל ואיים על המתלונן באומרו: "תחכה, תחכה, אתה עוד לא ראית משהו".
בעקבות מעשי התקיפה נזקק המתלונן לטיפול רפואי, נגרמו לו פגיעות ראש קשות ושברים רבים בעצמות הפנים והשיניים. הוא שכב מורדם ומונשם במשך כשלושה ימים ונכון למועד הגשת כתב האישום, היה עדיין מאושפז וממתין לניתוח ראש.
2. עם הגשת כתב האישום, עתרה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב. לעמדתה, יש באמתחתה ראיות להוכחת אשמתו של המשיב, אלה מצויות בהודעות בנו של המתלונן, שהיה עד לתקיפה, בתיעוד הרפואי, בראשית הודיה של המשיב ובדגימת דמו של המתלונן שנמצאה על בגדי המשיב.
3. על פי הנטען, מעשיו של המשיב מקימים חזקה בדבר מסוכנותו. בנוסף, למשיב 2 הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לאור המפורט, סבורה המבקשת כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
4. בדיון שהתקיים ביום 01/07/12, הסכים בא כוחו של המשיב לקיומן של ראיות לכאורה כנגדו וביקש להורות על הזמנת תסקיר מעצר, תוך שהוא שומר על זכותו להעלות טענות בכל הנוגע לעוצמת הראיות. ב"כ המבקשת הותירה את ההחלטה בדבר הזמנת התסקיר לשיקול דעת בית המשפט, בהדגישה כי עמדת המבקשת היא שאין אפשרות לשחרור המשיב לחלופה כלשהי.
5. לאור האמור, הוזמן תסקיר מעצר, אשר בחן את האפשרות לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים והמליץ לשחררו לבית חמו בכפר אום אל ג'אנם, תחת פיקוח החם ואשתו של המשיב, שעברה להתגורר בבית הוריה, לאחר האירוע.
6. לאחר קבלת התסקיר, טענו הצדדים לעוצמת הראיות הלכאוריות.
הראיות הלכאוריות
:
7. העדות העיקרית בידי המבקשת הינה עדותו של הבן, קוסאי, בנו בן ה-12 של המתלונן, שהיה עד לאירוע בו נחבל אביו.
קוסאי פירט בהודעתו את השתלשלות האירועים, שהביאה לחבלות החמורות בגופו של המתלונן, לאחר שהותקף בעת שישב בחצר הבית, לכאורה, ללא כל התגרות מצידו, בצורה ברוטאלית, באמצעות אגרופים ומוט הברזל. הקטין זיהה את דודו, המשיב, כמי שתקף את אביו.
8. כידוע, אין בית המשפט נדרש בשלב זה לבחינת מהימנות ראיות התביעה, ולפיכך, אין מקום לבחון קיומן של סתירות לכאוריות בעדויות התביעה או קשיים ראייתיים, אלא אם מדובר בסתירות ובקשיים מהותיים, במידה המפחיתה את הסיכוי שיביאו באופן סביר להרשעת הנאשם. ראה בעניין זה דברים שנאמרו במסגרת
בש"פ 4553/12 וליד עואודה נ' מדינת ישראל:
"... בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה במסגרת ההליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.10); בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2012)). בחנתי את טענות העורר בעניין זה, אולם לא מצאתי כי בהודעות המתלונן מצויות סתירות מהותיות אשר יש מקום להדרש אליהן בשלב זה, או אשר יש בהן לפגוע בצורה ניכרת בתשתית הראייתית העומדת לחובת העורר. כך גם באשר לטענותיו של העורר בעניין המחדלים בחקירה המשטרתית".
כן ראה ב
בש"פ 4256/12 שהאב מחמוד אבו נ' מדינת ישראל:
"הלכה היא כי בית המשפט אינו בוחן בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים שאלות של מהימנות עדים ואין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין".
9. לא מצאתי בהודעת הקטין סתירות משמעותיות, כנטען, המחלישות את עוצמת הראיות.
10. הודעת הבן מתחזקת בעדויות ובראיות נוספות, כמפורט להלן.
אשתו של המתלונן לא הייתה בביתם בעת האירוע. היא שבה לביתם ומצאה את בעלה שוכב מדמם על הארץ. לפי הודעתה, ראתה את המשיב עומד בסמוך כשהוא אוחז במוט הברזל ומאיים.