1. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977
(להלן: "חוק העונשין") ועבירות בנשק (נשיאה, הובלה והחזקה), לפי סעיף 144(א) רישא +סיפא+(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין.
2. על פי כתב האישום, בוצעו העבירות, ביום 06/06/12 בשעות הערב המאוחרות (בשעה 23.30 או בסמוך לכך), לאחר ויכוח שפרץ בין המשיב לבין ילדיו של המתלונן, כ.ח'., על רקע שמועה כי המתלונן חושד במשיב ובבן דודו כי פרצו לביתו ולבית אחיו.
כאשר עשה המתלונן דרכו חזרה לביתו ברכבו, הוא הבחין במשיב ובאדם נוסף על הכביש. המשיב אחז בידו אקדח, אותו החזיק והוביל שלא כדין, וירה ממנו מספר רב של כדורים לעבר רכבו של המתלונן, במטרה לגרום לו נכות, מום או חבלה חמורה.
המשיב רץ אחר רכבו של המתלונן והמשיך לירות לעברו, גם כאשר המתלונן ניסה להימלט מן המקום. אחד הכדורים פגע בתא המטען של הרכב וגרם לו נזק. כדורים נוספים פגעו בכלי רכב שחנו בסמוך למקום האירוע ובקיר אחד הבתים.
3. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו.
4. בישיבה שהתקיימה ביום 03/07/12 הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר וביקש להתמקד באפשרות לשחרר את מרשו לחלופת מעצר, אולם בדיון שהתקיים ביום 09/07/12 ביקש ב"כ המשיב לטעון לגבי העדרן של ראיות לכאורה.
ראיות לכאורה
:
5. ב"כ המבקשת מפנה להודעות המתלונן ולזיהוי המשיב על ידי עדים נוספים, כמי שביצע את הירי. בנוסף, מפנה ב"כ המבקשת לכך שנערכה למשיב בדיקת שרידי ירי ועל גופו נמצאו יותר מ-20 חלקיקים של שרידי ירי.
6. ב"כ המשיב מעלה תהיות וסתירות שנמצאו, לכאורה, בעדויות עדי התביעה. לטענתו, עדים אלה חשדו במשיב כי פרץ לביתם, למרות שלא היו כל ראיות לכך, וכעת הם טוענים כי זיהו אותו כמי שירה, למרות שחבש כובע שחור.
ב"כ המשיב טוען עוד כי כאשר הגיעה המשטרה לביתו של המשיב, כחצי שעה לאחר האירוע, הוא נמצא בביתו ולא ברח מן האזור, כפי שניתן היה לצפות ממי שביצע מעשה כזה. בנוסף, המשיב העלה טענת אליבי, לפיה שהה בחיפה יחד עם בחור בשם מ.ס. המשטרה חיפשה אחר אותו בחור, לפי הפרטים שמסר המשיב, אך לא איתרה אותו. לטענת הסנגור, עד האליבי אותר על ידי משפחת המשיב, אך לא נשלח למסור הודעה במשטרה.
בתשובה לטענה כי נמצאו על המשיב שרידי ירי, טוען הסנגור כי המשיב עוסק באיסוף ברזלים.
לאור המפורט, עותר ב"כ המשיב להורות על הזמנת תסקיר, על מנת לבחון אפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.
7. כידוע, אין בית המשפט נדרש בשלב זה לבחינת מהימנות ראיות התביעה, ולפיכך, אין מקום לבחון קיומן של סתירות לכאוריות בעדויות התביעה או קשיים ראייתיים, אלא אם מדובר בסתירות ובקשיים מהותיים, במידה המפחיתה את הסיכוי שיביאו באופן סביר להרשעת הנאשם. ראה בעניין זה דברים שנאמרו במסגרת
בש"פ 4553/12 וליד עואודה נ' מדינת ישראל:
"... בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה במסגרת ההליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.10); בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2012)). בחנתי את טענות העורר בעניין זה, אולם לא מצאתי כי בהודעות המתלונן מצויות סתירות מהותיות אשר יש מקום להדרש אליהן בשלב זה, או אשר יש בהן לפגוע בצורה ניכרת בתשתית הראייתית העומדת לחובת העורר. כך גם באשר לטענותיו של העורר בעניין המחדלים בחקירה המשטרתית".
כן ראה ב
בש"פ 4256/12 שהאב מחמוד אבו נ' מדינת ישראל:
"הלכה היא כי בית המשפט אינו בוחן בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים שאלות של מהימנות עדים ואין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין".
8. לאחר שעיינתי בראיות שבידי המבקשת, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, במידה מספקת המצדיקה הארכת מעצרו של המשיב.
9. המשיב זוהה בוודאות על ידי המתלונן כמי שירה לעבר רכבו. על פי הודעות המתלונן במשטרה, הוא הבחין במשיב ובאדם נוסף (ששמו ופרטיו מפורטים בהודעות), רצים אחרי רכבו, הוא שמע ירי והבחין בוודאות במשיב יורה לעברו. הירי המשיך גם כאשר המתלונן נסע ונכנס לחצר ביתו. המתלונן חש גם בפגיעת אחד הכדורים ברכב.