נגד המשיב הוגש כתב אישום בן שני אישומים המייחס לו ביצוע עבירות באחותו א' הקטינה ילידת 21/2/94 : על פי האישום הראשון באירוע מיום 20/7/11 - חטיפה; תקיפת קטין; סחיטה באיומים; ועל פי האישום השני באירוע שהתרחש שלושה חודשים קודם לאירוע הראשון - כליאת שווא.
על פי העובדות המתוארות באישום הראשון, המשיב ראה את אחותו א' משוחחת בטלפון הנייד, כעס עליה, בעט בה, משך בשערה והכה אותה בגופה תוך שהוא צועק עליה למה היא מדברת בטלפון "זה אסור אצלנו.." לאחר שא' נמלטה והרחה מהבית, רדף אחריה המשיב, תפס אותה והוביל אותה בכח לבית, אח נוסף, היימן, הצטרף לבקשת הנאשם, שניהם צעקו על א', המשיב הורה להיימן שייקח אותה לאוטו ויהרוג אותה ואיים שאם היימן לא יעשה כן אזי הוא (המשיב) יעשה כן. א' התחננה שיעזבו אותה אך המשיב, משך אותה בשערה מהבית למכונית, דחף אותה לרכב למושב האחורי, המשיב נהג והיימן ישב לידו, המשם נסעו לביתו של המשיב, שם צעק עליה היימן ודרש כי תמסור לו ממי קיבלה את המכשיר הטלפון ועם מי שוחחה. כתוצאה מהמכות שקבלה א' נוצרו המטומות על גופה בירך שמאל, בכתף שמאל ובכף יד ימין.
על פי עובדות המתוארות באישום השני, כשלושה חודשים לפני האירוע הנ"ל נסעו א' ואחותה התאומה נ' לטיול, בשובן תקף אותן היימן בידיו בכל חלקי גופן וזאת מפני שלא לבשו בגד בדוואי מסורתי, היימן הבחין שא' מחזיקה טלפון נייד וקרא לאח אחמד לטפל בה, אזי אחמד הצליף בא' בכל חלקי גופה בכבל חשמלי, והצליך בנ' בפניה על שום שידעה כי א' מחזיקה טלפון נייד, המכות הותירו סימנים על פניה של נ'. באותו הערב לקח המשיב את א' ברכבו וכלא אותה במקלט למשך כשעה.
המשיב נעצר ע"י המשטרה ביום 13/9/11 ובד בבד הוגשה הבקשה דנא להארכת המעצר נגדו.
ב"כ המשיב מסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טוען לכרסום היורד לשורש כתב האישום.
המבקשת מציינת בבקשתה כי חומר הראיות כולל הודעות האחיות, תיעוד רפואי של החבלות, הודאת המשיב כי אכן כעס על א' אלא שלטענתו לא הכה אותה, היא נכנסה לרכב מרצונה וזכ"דים המלמדים על פחדה הגדול של א' מפני המשיב. לאור האמור נטען כי קמה עילת מעצר בשל חשש לשלום הציבור וא' בפרט. לטענת המבקשת, המשיב היה הגורם הדומיננטי בחטיפה והטלת האימה עליה לאורך כל האירוע. כן נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט והתחמקות מן הדין שכן המשיב ידע כי הוא דרוש לחקירה ורק ביום 13.9.11 התייצב לחקירתו, בחלוף כחודשיים מאז האירוע.
המשיב מצביע על סתירות מהותיות בין גרסאות א' ו נ'. בעוד שא', לגביה מיוחס האישום בגין חטיפה, אינה מאשרת זאת בהודעתה הרי נ' שהזעיקה את המשטרה, מדווחת בהודעתה על התרחשות שלא הייתה יכולה להיות בידיעתה באשר צפתה רק בחלק מהאירוע. כן נטען כי הזכ"דים של השוטרים מלמדים כי.... בנוסף נטען לאפליה בין המשיב לבין שני אחיו היימן ואחמד שגם נגדם הוגש כתב אישום. הבקשה למעצר עד תום ההליכים נגד היימן נידונה בפני מותב אחר אשר קבע כי התשתית הראייתית בשל עדותה של א' היא בעייתית.
מיד יאמר כי בהחלטה נשוא הבקשה למעצרו של היימן עד תום ההליכים, נקבע כי המשיב בבקשה שבפני הוא העבריין העיקרי באירוע החטיפה וכי גם לטענתו של היימן המשיב הוא זה שאמר לא' לעלות לרכב "בצעקות". הקביעה כי התשתית הראייתי בשל עדותה של א' היא בעייתית מתייחסת לאישומים נגד היימן ותו לא.
בענייננו, מהודעותיה של א' עולה כי אכן המשיב נעל את דלת הבית, היא ברחה מחלון הבית לרחוב, המשיב תפס אותה ונתן לה סטירות, הוא העלה אותה בצעקות ובכח לרכב שלו, בצבע לבן, היא פחדה ולכן עלתה, לקח אותה לביתו, קרא להיימן שהגיע לדבר איתה, דיברו איתה בצעקות, היא נשארה שם עד שהגיע המשיב שאמר לה שהמשטרה הגיעה לבית אמה והחזיר אותה לשם. לטענתה, המשיב אמר לה "תראי מה אני יעשה לך", היא פחדה ולכן מסרה לו עם מי דיברה, אם לא הייתה מוסרת לו הוא היה פוגע בה ומרביץ לה. לגבי האישום השני מסרה כי, אחמד הוא שהרביץ להן עם כבל חשמל, מכחישה כי המשיב לקח אותה במכוניתו לביתו וכלא אותה במקלט למשך שעה, גם מכחישה שסיפרה זאת לנ'.
נ' אשר הזעיקה את המשטרה, דווחה בהודעתה כי ראתה את המשיב מכה את א' בסלון הבית, בעט בה עם רגלו בבטנה, תפס בשערה, הכה אותה בידיו "בהשתגעות", צעק עליה שדיברה בטלפון, א' ברחה דרך חלון השירותים והמשיב רץ אחריה לכביש, תפס אותה, זרק אותה לתוך הבית, היימן הגיע לבית במכונית בצבע כסף, אך היא לא ראתה מה היה, עלתה למרפסת ושמעה צעקות, שמעה שהמשיב אומר להיימן לקחת את א' לאוטו ולהרוג אותה, א' בכתה מאוד, נתנה לו את הטלפון שלה, בחוץ עמדה מכונית מצדה בצבע לבן של המשיב, ראתה את המשיב דוחף חזק את א' למושב האחורי, המשיב נהג, היימן לידו, אמרו לא' שיהרגו אתה, ונסעו. נ' מתארת גם את האירוע נשוא האישום השני, עת היימן הכה אותן לאחר שחזרו מהטיול, יום למחרת, לאחר שקיבלו מכות עם כבל חשמל מאחמד, לבקשתו של היימן לאחר שמצאו כי א' החזיקה טלפון נייד, הגיע המשיב ולקח את א' לביתו, שם סגר אותה במקלט למשך שעה, א' התחננה לצאת והוא לבסוף שחרר אותה.
המשיב עצמו מאשר כי הגיע לבית, ראה את א' מדברת הטלפון, חשש שהיא בקשר עם משפחה שמעורבת בסמים, לקח לה את הטלפון, הגיע גם היימן, לקח אותה ברכבו, היא עלתה מרצונה, והיימן בא אח"כ ברכב אחר. לטענתו, רצו רק לדבר איתה במקום שקט.
מהאמור לעיל עולה כי המשיב היה הדמות הדומיננטית באירוע נשוא האישום הראשון, כך גם עולה מההחלטה נשוא הבקשה למעצרו של היימן עד תום ההליכים נגדו. השאלה אם היימן נסע ברכבו של המשיב אם לאו, אינה משמעותית בשלב קביעת קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. כן עולה מהודעתה של נ' כי הן מוכות תדיר ע"י האחים המשליטים אימה וטרור בבית, עד כי גם אמם סופגת צעקות, רואה את המעשים פוחדת מהם. גם א' ציינה כי לאמם "אין דיבור בבית", היא רואה הכל ולא עושה כלום, "אם תדבר יכו גם אותה". מהזכ"דים של השוטרים עולה כי כשפגשו את א' היא הייתה בוכיה מבוהלת ומפוחדת. לאור האמור לא מן הנמנע כי א' מצמצת את חומרתו של האירוע, מאידך, אין סיבה להעצמתו ע"י נ', גם לא מצאתי בהודעתה תאור מצב שלא היה בידיעתה, למעט אלו שהיא ציינה כי שמעה מ א' כאותו מקרה נשוא האישום השני.
נמצא לפיכך כי קיימות ראיות לכאורה ללא כרסום, כן נמצא כי לאור האלימות המתוארת קיימת עילת מעצר נגד המשיב.
מבוקש לפיכך תסקיר לעניין העונש.
נקבע לדיון נוסף ביום 11/10/11 בשעה 09.00.
מבוקש משירות המבחן להמציא את התסקיר עד למועד הדיון.
ניתנה היום, כ"א אלול תשע"א, 20 ספטמבר 2011, במעמד הנ"ל.