1. לפניי בקשת המאשימה (המבקשת) לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
כתב האישום
2. כתב האישום שהוגש לבית משפט זה מייחס למשיב עבירות של חטיפה לשם סחיטה וכן מעשה פזיזות ורשלנות - לפי סעיפים 372 ו-338(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה). לפי כתב האישום, עקב סכסוך בין המשיב לבין משפחתו המורחבת של הקטין המתלונן (יליד 2002) - חטף המשיב את הקטין בשעת בוקר (סמוך לשעה 08:00) ובדרכו של הקטין לבית הספר. לפי כתב האישום, המשיב עשה זאת כאשר הוא נוסע ברכבו ולצידו אדם נוסף שזהותו אינה ידועה. מעשה החטיפה מתואר בכתב האישום כך שלאחר שאלה קצרה שנשאל הקטין סמוך לבית הספר, ומשהתקרב לרכב, תפס האדם האחר את הקטין ומשך אותו לתוך המושב שליד הנהג. הוא כופף את הקטין כך שכל גופו באזור רגליו ואילו המשיב שנהג ברכב החל בנסיעה מהירה מן המקום. נאמר לקטין ש"ישתוק"; שהם לוקחים אותו לדודתו וכי הם דורשים את כספם מאביו. המשך כתב האישום מתאר את נסיעת המשיב - האחר - והקטין ברכב, כאשר סמוך לכפר בית ענון איבד המשיב שליטה על הרכב. הרכב נעצר מספר מטרים בתעלה שבשול הכביש. לפי כתב האישום, לאחר תאונה זו ביקש הקטין לברוח ולעלות חזרה אל הכביש אולם המשיב תפס ברגלו של הקטין וניסה למנוע ממנו לברוח. הקטין בתגובה בעט עם רגלו האחרת בראשו של המשיב - חזר אל הכביש - וצעק לעבר העוברים והשבים "אני חטוף". המשיב והאדם האחר שהיה עימו ברכב - נמלטו ממקום התאונה.
3. בקשת המעצר עד לתום ההליכים נסמכה על עילת מעצר של מסוכנות; ותוך טענה שאין תחליף ראוי למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בא כוח המשיב טען תחילה להיעדר ראיות לכאורה - ונפנה אפוא לעניין זה.
קיומן של ראיות לכאורה
4. לאחר שעיינתי בהרחבה בטענות באי כוח הצדדים בכל הקשור בשאלת הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב; כמו גם בחומר החקירה שהונח לעיוני, מסקנתי היא כי קיימות בתיק ראיות לכאורה כאמור. אסביר:
5. אירוע החטיפה עצמו מוצא ביטוי בראש ובראשונה בהודעותיו של הקטין עצמו. מדובר הן בהודעה שניתנה לפני חוקר (מיום 2.5.2013 בשעה 14:01) והן בהודעה שניתנה לפני חוקר ילדים (ביום 27.5.2013 בשעה 13:28). בשתי ההודעות חוזר המתלונן הקטין באופן עקבי על אותה הגרסה. לפי גרסה זו עצרה לידו, בדרכו לבית הספר, מכונית מזדה בצבע אפור. הוא נקרא לרכב אך הוא סירב ואז ירדו מהרכב וחטפו אותו לתוך הרכב. הרכב התחיל בנסיעה כאשר הוא נמצא מתחת לרגליהם. בהמשך מתוארת בהודעות גם הנסיעה המהירה ופניית הפרסה לרבות הנפילה לתעלה ליד היישוב בית ענון. נציין שהקטין תיאר בהודעותיו שלאחר התאונה נפתחה הדלת והוא רץ מהר מהרכב כדי לצעוק שחטפו אותו, אולם המשיב תפס לו ברגל וניסה למשוך אותה לאחור. הקטין נתן לו מכה עם הרגל ואז הוא עלה למעלה והם ברחו תוך שהקטין צועק שהוא חטוף. לרכיב אחרון זה בגרסת הקטין נחזור להלן.
6. בכל הקשור לעצם אירוע החטיפה יש לציין גם בכל הקשור לקיומן של ראיות לכאורה את הודעתו של עבד רחמאן רבאח, בעל חנות המכולת (מיום 2.5.2013). לפיה, סמוך לשעה 08:00 במועד הרלבנטי הגיע רכב מסוג מאזדה. אחד מיושבי הרכב יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית. הוא דיבר עם ילד בן 10 שהוא הקטין. לאחר מכן נסע הרכב במהירות מהמקום. עד זה לא ראה אמנם את אירוע החטיפה אך הוא ראה את הרכב במקום ואת המגע עם הקטין וכן את הנסיעה במהירות. הודעה נוספת שיש לציינה היא הודעתו של אחמד דאר דאווד, נהג המשאית (מיום 2.5.2013). מודיע זה ראה את סיבוב הפרסה של הרכב בהמשך נסיעתו ואת הידרדרותו לשדה. בהודעה צוין שהיה מדובר ברכב מאזדה בצבע כסף. נהג המשאית ציין שהוא ראה נהג ונוסע, וכן ילד בן 11 יושב במושב האחורי. כשהגיע לרכב אמר הילד "אני חטוף". נהג המשאית ציין שהוא חזר לכביש ועצר רכב אחר ובינתיים שני האנשים שהיו ברכב המאזדה ברחו. נהג המשאית ציין גם שהוא (יחד עם אחרים) "הוצאנו את הילד מהרכב". גם לעניין זה נשוב להלן.
7. הנה כי כן, לבד מהודעותיו של הקטין על נסיבות חטיפתו, קיימות ההודעות הנוספות - הן של בעל המכולת והן של נהג המשאית. הנדבך הנוסף בראיות לכאורה נגד המשיב הוא שאלת
זיהויו שלו כאותו אדם שחטף את הקטין לפי טענתו ובהתאם למארג הראיות לכאורה שלעיל. בעניין זה יש לציין תחילה, שלא היה לפניי חולק, והדברים ברורים מחומר הראיות, שהרכב שביצע את התאונה ושבו (או בסמוך לו) נמצא הקטין לבסוף, היה רכב שבשליטתו ובהחזקתו של המשיב. אמנם לא מדובר ברכב שבבעלותו; אולם לפי הסכם שצורף לחומר החקירה מדובר ברכב שנמסר להחזקתו של המשיב (התקבל אצל החוקר ביום 5.5.2013). על רכב זה נמצאו טביעות אצבע של המשיב. מעבר לכך, המשיב עצמו לא הכחיש את הקשר שלו לרכב אלא טען במסגרת הודעותיו שהרכב נגנב ממנו ביום האירוע.
8. ובכל הקשור לזיהויו של המשיב עצמו על ידי הקטין - הרי שנערך מסדר זיהוי על ידי תמונות ("מסדר 8"). הקטין זיהה את המשיב כמי שחטף אותו.
9. נדבך נוסף בחומר הראיות לכאורה הוא הקושי בגרסת המשיב עצמו. אין חולק שהמשיב הגיש תלונה במשטרה ביום האירוע בשעות אחר הצהרים על כך שרכבו נגנב ממנו (הודעה מיום 2.5.2013 בשעה 17:27). אלא שגרסתו של המשיב בהודעה זו לא הייתה עקבית עם גרסאות נוספות שמסר בעצמו, כמו גם עם גרסת אדם נוסף שהמשיב טען שהיה עימו באותו בוקר (אברהים ריאתה) ובהתייחס לאירוע שבו נגנב רכבו. חוסר עקביות זה - מצטרף גם הוא למארג הראיות לכאורה נגד המשיב; ובה בעת הוא שומט את הטענה של המשיב שלפיה למעשה לא היו דברים מעולם וככל שהרכב שבהחזקתו היה מעורב באירוע של חטיפה - אין לו קשר לנדון.
10.וביתר פירוט: בהודעתו הראשונה לעניין גניבת הרכב המשיב ציין שהוא הבחין בהיעדר הרכב רק בשעה 06:30 בבוקר וליד בית החולים סורוקה שם החנה אותו וכאשר הוא שוהה בבית החולים כל הלילה. באותה הודעה וגם בהודעות המאוחרות ניסה המשיב להסביר את הגשת התלונה רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות בכך שהוא ניסה לחפש את הרכב. אולם הסבר זה מעורר קושי של ממש. כך בשים לב לאמירתו של המשיב עצמו שלפיה "הרכב שלי בשבילי הוא הכל" (הודעה מיום 8.10.2013, ש' 67). זאת ועוד, בהודעתו הראשונה בעניין גניבת הרכב אמר המשיב שמשהוא לא מצא את הרכב הוא נסע ל"דהרייה". בהודעה נוספת של המשיב מיום 3.10.2013 (בשעה 15:43) לא ציין המשיב שהוא נסע לדהרייה כדי לחפש את הרכב. גם בהודעתו מיום 6.10.2013 הוא לא ציין זאת וגם לא בהודעותיו מן הימים 8.10.2013, 9.10.2013 ו-10.10.2013. מעבר לכך, אותו אדם נוסף שהיה עם המשיב לפי הטענה בבוקר כאשר גילה שרכבו נגנב, אישר אמנם שהמשיב היה איתו באותו לילה בבית החולים. אולם הוא לא ידע לספר על אירוע מיוחד שקרה למשיב; לאחר שנשאל אם הוא יודע שגנבו למשיב את האוטו והוא אמר שהמשיב סיפר לו על כך "אבל בטוח לא מיד איך שגנבו לו את הרכב" (שורה 52), אלא "רק אחרי הרבה זמן" (שורה 54). בתשובה לשאלה אם הוא הלך לחפש את הרכב באותו יום הוא השיב בשלילה (שורה 63), ובתשובה לשאלה אם הוא עזר לו לחפש את הרכב הוא השיב: "לא זוכר" (שורה 65; וכן שורות 75, 80 ו-87). באופן כללי הודעה זו הייתה רוויה ב"חוסר זכרון" של מוסר ההודעה. הנה כי כן, למארג הראיות לכאורה מצטרפת אי העקביות של המשיב עצמו והקושי בגרסתו.
11.בדיון שהתקיים לפניי טען בא כוח המשיב בהרחבה שקיימת חולשה במארג הראיות לכאורה המפורט לעיל ושחולשה זו מגיעה עד כדי היעדר ראיות לכאורה ממש. לא מצאתי מקום לקבל טענות אלה. בא כוח המשיב הפנה לפער בין גרסת הקטין בכל הקשור להתפתחות האירוע לאחר התאונה (הנסיון שלו לברוח תוך שאוחזים ברגלו והגעתו עד לכביש) לבין גרסתו של נהג המשאית (שמצא לטענתו את הקטין ברכב). אכן, בעניין זה קיים פער עובדתי מסויים בין הגרסאות. הפער גם קיים במידת מה בכל הקשור לגרסת הקטין שלפיה הוא היה על רצפת הרכב (לפחות חלק מן הזמן) לעומת גרסת נהג המשאית שלפיה הקטין ישב ברכב מאחורה. אולם לא מצאתי שפער זה יש בו כדי לשנות מתמונת המצב הראייתית לכאורה בכל הקשור לעיקר האירוע והוא עצם החטיפה, כמו גם התאונה. גרסת נהג המשאית כאמור הייתה שהקטין שהיה ברכב אמר לו ש"הוא חטוף". זאת ועוד: גם לפי גרסת נהג המשאית, הייתה נקודת זמן שבה הוא התרחק מן הרכב וזאת בחזרתו לכביש לעצור רכב אחר. נהג המשאית ציין ש"בינתיים שני הבדואים יצאו מן הרכב וברחו לכיוון בית ענון" (שורה 8 להודעתו). אין אפוא לשלול - וכאמור עניין זה ממילא אינו בליבת העניין מבחינה ראייתית לכאורית בשלב זה - שהתיאור שנתן הקטין מתייחס למקטע זמן זה באירוע.
12.בפי בא כוח המשיב היו גם טענות לעניין מסדר הזיהוי שנערך. נטען שחרף העובדה שלמשיב יש "עין פגועה" (כניסוחו), לא כל התמונות שהוצגו לקטין במסדר הזיהוי היו של אנשים שיש להם עין "פגועה". ועוד נטען שלחלק מן האנשים היה זקן בתמונות, הגם שלפי הודעת בעל חנות המכולת לא היה לחוטף שיצא מן הרכב זקן או שפם. והוסיף וטען, שהקטין מסר שעין ימין של החוטף "הייתה בצבע אדום" ואילו בתמונות שבמסדר הזיהוי היו תמונות של אנשים עם עין "פגועה" שאינה בהכרח עין ימין. אלא שלאחר עיון בתמונות השונות שנעשה בהם שימוש במסדר, לא מצאתי שנפל במסדר זיהוי זה פגם המצדיק מסקנה של היעדר ראיות לכאורה והכל בשלב זה של הדיון. ניתן לראות מן התמונות שלאיש מן המופיעים בתמונות אין זקן - בוודאי שלא זקן של ממש. יש לזכור שבאירוע החטיפה השתתפו שניים. לכל האנשים שבתמונות שבמסדר הזיהוי יש "פגיעה" מסויימת בעינם. השאלה אם מדובר בעין ימין או בעין שמאל
מנקודת מבטו של הקטין המתלונן יכולה לכלול תוצאות שונות. אין חולק שה"פגיעה" (כניסוחו של בא כוח המשיב) בעינו של המשיב - היא בעינו השמאלית. במובן זה עצם העובדה שאחת התמונות כללה אדם שהפגיעה היא בעינו הימנית - אין בה כדי להקים את הפגם במסדר הזיהוי שלו טוען בא כוח המשיב.
13.ועוד נטען על ידי בא כוח המשיב, שקיים מחדל חקירה בכך שהמשטרה לא חקרה נער נוסף שעמד לפי הטענה לצידו של הקטין בעת אירוע החטיפה. לצורכי ההליך שלפניי, אין בנתון זה כדי לשנות מן המסקנה בעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. ראיות לכאורה אלה - הקיימות בתיק החקירה - מבוססות הן דיין ואין אפוא בטענת המחדל החקירתי כדי לשנות מתמונה זו. לבסוף, בא כוח המשיב טען לפניי שקיימת בתיק תמצית של הקלטת שיחת טלפון בין אביו של המתלונן לבין אחיו של המשיב - כאשר תמצית זו אינה מדוייקת. בעוד שנרשם בתמצית זו שלכאורה אחיו של המשיב מאשר שהמשיב נטל חלק באירוע החטיפה - אין הדבר כן. עיינתי בטענה זו וגם בהודעה שהוגשה לבית המשפט מטעם באת כוח המבקשת לאחר הדיון שעניינה הפניה לנקודות מסויימות בהקלטה. מההודעה שנמסרה לבית המשפט כאמור, לא נראה לכאורה שיש ביטוי ישיר בהקלטה (לפחות במקטעים שאליהם הפנה בית המשפט) - לכך שאחיו של המשיב אמר ש"אנחנו מצטערים על מה שעשה אח שלנו, אנחנו חמישה אחים" (כאמור בתמצית). אולם גם במצב דברים זה אין בכך כדי לשנות את מסקנתי בעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב; ולכל היותר ניתן לומר שחיזוק נוסף לגרסת המאשימה - שאליו היא הפנתה בחומר ראיותיה - יכול ואיבד מעוקצו.
14.לבסוף אציין, שחומר הראיות הלכאורי שהוצג לעיוני מבסס גם את הרקע למעשה הנטען. גם אם אין ראיות לכך שהיתה שותפות כספית בין המשפחות, הרי שעולה ממכלול החומר שהוצג לעיוני על כך שאביו של המתלונן שב ומתלונן על נסיונות חוזרים ונשנים להוציא ממנו כספים.
15.העולה מן המקובץ הוא אפוא שקיימות בתיק זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.
עילת מעצר
16.בכל הקשור לשאלת קיומה של עילת מעצר, הרי שהנסיבות המתוארות בכתב האישום וכן העבירה שבה מואשם המשיב כפועל יוצא מכך - חטיפה לשם סחיטה - יש בהן כדי להצביע על עילת מסוכנות ביחס למשיב והכל בהתאם לסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. מעבר לכך, לפי הודעת אביו של המשיב הוא קיבל שיחת איומים לאחר האירוע והתקיימה גם שיחה נוספת לאחריה שעסקה בסכסוך. משמעות הדבר היא אשר על כן שהסכסוך בין המשפחות לא הסתיים והעניין משליך גם הוא על סוגיית המסוכנות בנסיבות המקרה.