החלטה בתיק מ"ת 27580-02-12

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, החזקת סכין , שיבוש מהלכי משפט, הכשלת שוטר והעלבת עובד ציבור, איום ותגרה.

בד בבד עם הגשת כתב אישום התבקש מעצרו של המבקש עד לתום הליכים.

לכתחילה הורה כב' השופט פרייס שדן בבקשה על מעצרו של המבקש עד לתום הליכים לאחר שהוגש ערר ובימ"ש המחוזי הורה על קבלת תסקיר מעצר הוחזר הדיון לכב' השופט פרייס. לאחר קבלת תסקיר חזר והורה כב' השופט פרייס על מעצרו של המבקש עד תום הליכים ואף על החלטה זו הוגש ערר.

בימ"ש המחוזי  אשר מצא קיומה של עילת מעצר סבר כי ניתן להורות על שחרור המבקש אך בהכבדת תנאים ותוך שהבהיר למבקש כי מדובר בהזדמנות חד פעמית וכל הפרה תגרור מעצרו עד תום ההליכים, הורה על שחרורו בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית מלא בפיקוח אלקטרוני וכן בפיקוח אנושי תוך שקבע 3 מפקחים לסירוגין.

עוד אסר ביהמ"ש על המבקש ליצור כל קשר בין במישרין ובין בעקיפין עם מי מהמעורבים בפרשה, הורה על העמדתו של המבקש בפיקוח מעצר למשך 6 חודשים ולהבטחת מילוי תנאי השחרור קבע ערבויות.

החלטת השחרור ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 17.5.12 וביום 17.7.12 הובאה בפני בקשת המבקש לעיין מחדש בהחלטת השחרור ולאפשר יציאת המבקש את בית מעצר הבית מידי יום שישי ושבת לשם תפילה בבית כנסת וכן ליציאה לטיול משפחתי בימים 26 עד  28.7.12 כאשר כל היציאות תהינה בליווי ופיקוח מלא וצמוד של מי מהמפקחים.

קבעתי הדיון בפני וזאת לאחר שהתקבלה תגובת המאשימה המתנגדת לבקשה.

עיינתי בהחלטות הרלוונטיות ושמעתי טיעוני ב"כ הצדדים.

מאחר שטיעוני הצדדים מוצאים ביטוי הן בבקשה, בתגובה והן בטיעונים בפני איני רואה צורך לחזור עליהם והחלטתי ניתנת לאחר ששקלתי מלוא הטיעונים.

הסמכות:

תנאי הסמכות לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים נקבעו בחוק. מדבור בשלושה תנאים חלופיים: האחד חלוף זמן, השני שינוי נסיבות והשלישית גילוי עובדות חדשות אשר לא היו ידועות לביהמ"ש עובר ובעת מתן ההחלטה.

אמנם המחוקק לא קבע מהו פרק הזמן המגבש את התנאי של "חלוף הזמן" אך סבורה אני כי חודשיים שחלפו מעת החלטת בימ"ש המחוזי אין בהם כדי לגבש את תנאי חלוף הזמן.

אין גם טענה לגילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות בעת מתן ההחלטה.

נכונה אני לראות בעובדה שגמלה בליבו של המבקש החלטה להתחזק באמונתו נסיבה חדשה המקימה סמכותי לדון בבקשה.

עתה עלי לעבור ולבחון האם יש מקום לעיין מחדש בהחלטה ולשנותה.

הסנגור המלומד טוען כי בהתאם להלכה שיצאה מלפני בימ"ש העליון יש מקום, במסגרת דיון בתנאי שחרור לבחון מתן אפשרות לנאשם לקיים את מנהגי דתו לרבות מצוות תפילה בציבור.

אין חולקין כי מצוות תפילה במניין בציבור בבית כנסת בשבת הינה מצווה מושרשת ובהחלט באה בגדר אותן מצוות אשר בחופש הפולחן ומי שמאמין גם יאמר שיש בה גם כדי להוסיף על עונג שבת אשר כה חשוב ליהודי מאמין.

ואכן באותה החלטה אליה הפנה הסנגור המלומד בבש"פ 6037/11 עומד כב' השופט רובינשטיין על נושא התפילה במניין כאשר בשבת פותחים ספר תורה וכן יש ברכת כהנים ותוך שכב' השופט רובינשטיין מצטט בהסכמה מבש"פ 10697/05 הוא מוצא כי צריכה להיות מגמה לבדיקה חיובית של מתן אפשרות הן ליהודים והן למוסלמים והן לבני דתות אחרות לצאת לקיים מצוות דתם.

עם זאת מבהיר כב' השופט רובינשטיין ומחדד את ההלכה לפיה כל מקרה יבדק לגופו ומצטט מבש"פ 10697/05 כלהלן: "...צריכה להיות של מגמה לבדיקה חיובית ככל שהנסיבות מאפשרות, אך תוך שיקול כל מקרה לגופו, ויתכנו כמובן גם מקרים שבהם הדבר לא יאושר. על ביהמ"ש הדן ... לשקול את האיזון שבין עילות המעצר שבדין כגון מסוכנות, שיבוש והמלטות מאימת הדין לבין משאלת התפילה בציבור. כל אחת מעילות אלה צריך שתבחן ...".