עובדות והליכים
1. זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים על פי
חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "
החוק") מיום 12.2.04 ולפיה לאחר בדיקה נוספת של התביעה ובהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים של חוות דעת רפואית מתאריך 15.1.04 של ד"ר דניאל בקר, הגיע קצין התגמולים למסקנה כי אין מקום לשנות את החלטתו הקודמת מיום 30.7.03 ולפיה ההחמרה שהתפתחה בגין מצבו הנפשי של המערער אינה קשורה לתנאי שירותו הצבאי.
2. המערער נולד בשנת 1954 והיה מוכר כמי שמצבו הנפשי החמיר עקב השירות הצבאי החל משנת 1975. בשנה זו נקבעה דרגת נכותו בשיעור 10% בשל מצבו הנפשי. יש לציין כי המערער התגייס בשנת 1972 ושירת כשנתיים ושמונה חודשים עד אשר אושפז ביום 27.12.74 במחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הממשלתי רמב"ם. עפ"י סיכום המחלה מ - 6.5.75 בסיום אשפוזו נקבעו לו שתי אבחנות: האחת, חרדה והשניה, אישיות פרנואידית. עפ"י סיכום המחלה בצבא שירת המערער בשריון במשך שנה ואז עבר ניתוח אפנדציט שבעקבותיו הורד הפרופיל והוא שירת כאיש מנהלה - כשקמיסט. כאשר פרצה המלחמה (מלחמת יום כיפור) המשיך לשרת כשקמיסט. על פי מה שמסר לרופאיו בזמן האשפוז, בתקופת היותו שקמיסט עבד באווירה של מתח, עצבנות, צעקות ולדבריו הסימנים הראשונים של מחלתו הופיעו בגלל אווירה זו (ר' מסמך 5-4 לת"ר).
3. המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים באוגוסט 1975 וכאמור הוכר כנכה בגין מצבו הנפשי בשיעור 10%. הועדה הרפואית שבדקה את מצבו ביום 25.9.75 קבעה כי המערער סובל מ"הפרעה פסיכונוירוטית עם תופעות סוביקטיביות המגבילות אותו ברמה בינונית" (ר' מסמך 18 לת"ר). המערער הגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לועדה הרפואית העליונה. הועדה בדקה את המערער ביום 22.12.75 ודחתה את ערעורו (ר' מסמך 19 לת"ר). לאחר השחרור המערער עבד במשך כ-21 שנה כקצין ביטחון במשביר לצרכן. בשנת 1999 נסגרה המחלקה והוא הועבר לעבוד כמנהל מחלקת שירות ללקוח. לאחר מכן, עקב חיכוכים עם המנהל, הועבר לתפקיד של שומר בכניסת עובדים ולקוחות מהחניון והוא התקשה לשבת שם בשל התנאים הפיזיים (ר' מסמך של ד"ר אברהם ניניו, מומחה ברפואה תעסוקתית מיום 15.11.99 - מסמך 21-20 לת"ר).
4. ביום 14.11.99 פנה המערער בבקשה לבדיקה חוזרת ע"י ועדה רפואית בשל החמרה של הפגימה המוכרת. קצין התגמולים הפנה את המערער למרכז הערכה פסיכיאטרית בתל השומר. המערער לא שיתף פעולה באותה תקופה ולא התייצב לבדיקה וביקש להקפיא את הטיפול בו בשל פטירת אמו.
5. המערער נבדק מיוזמתו ע"י ד"ר שור וד"ר לוי במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל וחוות דעתם עבור קצין התגמולים הוצאה ביום 22.12.02. בסיכום כתבו המומחים: "
בן 48, גרוש פעמיים ללא ילדים. אשתו השניה עזבה אותו מאחר וסירב להיות הורה כי לא סמך על עצמו והיה מלא פחדים לגבי יכולתו להיות לאב. הצליח להתמיד לאורך כ-20 שנה באופן יציב יחסית, באמצעות מנגנוני הגנה אובססיביים. מאז הועבר לפני כשנתיים לעבוד כשומר בחניון, חלה הדרדרות במצבו אשר התבטאה בהתקפי פאניקה ועליה משמעותית ברמות החרדה. כיום, גם לאחר שהוחזר לתפקידו הקודם כקצין ביטחון, עדיין סובל מהתקפי פאניקה ומצליח לבצע את תפקידו עם כי בקושי רב. קיימת החמרה במצבו הנפשי בשנתיים האחרונות מאז הופיעו התקפי הפאניקה". יש לציין שד"ר לוי וד"ר שור כתבו שהמערער סובל גם מ - PTSD (ר' מסמכים 35-34 לת"ר).
6. המערער פנה בשנית לבדיקת מצבו ונשלח למרכז הערכה בביה"ח תל השומר. סיכום מרכז הערכה ניתן ביוני 03' לאחר בדיקה של המערער ע"י המומחים: ד"ר עדינה אדר-כהן, מומחית בפסיכיאטריה, ד"ר מרק וייזר, מומחה בפסיכיאטריה, וכן יעל כוכבא, פסיכולוגית. על פי סיכום מרכז הערכה המערער "סובל מהפרעת חרדה קלה, אשר נגרמה ע"י השרות, והוכרה כגורמת ל 10% נכות. במהלך השנים שלאחר מכן, מצבו מתואר כיציב ותפקודו התעסוקתי כנורמטיבי משך יותר מ-20 שנה לאחר סיום השירות. תפקודו החברתי ומשפחתי מתוארים כלקויים, אך ליקוי זה קשור למבנה אישיותי פרנואידי, נוקשה ולא לשירותו הצבאי.
ההחמרה במצבו הנפשי שמתוארת בשנים האחרונות ושגורמת לירידה תפקודית אינה קשורה לשירותו הצבאי,
היא קשורה
לשינוי במקום העבודה על רקע קשיי הסתגלות למצבים חדשים. על כן, אין להערכתנו מקום להכיר בהחמרה במצבו הנפשי כקשורה לשירותו הצבאי." בעקבות סיכום מרכז הערכה הוציא קצין התגמולים החלטה מיום 30.7.03 ולפיה ההחמרה, שהתפתחה במצבו הנפשי של המערער אינה קשורה לתנאי שירותו הצבאי.
7. ביום 21.8.03 כתב המערער מכתב לקצין התגמולים וביקש לבחון שוב את החלטת מרכז הערכה (מסמך 80 לת"ר). למכתב של המערער צורף מכתב של ד"ר שור וד"ר אופיר מביה"ח אברבנאל ולפיו המערער סובל בין היתר מ - PTSD לאחר ש"לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, כשבשעות הלילה היה בטוח שעומד מולו חיל סורי. הוא חש אז איום מיידי לחייו, עם חרדה רבת עוצמה ולמעשה מאז לא התאושש" (ר' מסמך 72 לת"ר). קצין התגמולים החליט לבדוק שוב את טענות המערער וביום 22.9.03 נכתבה תשובה של מרכז הערכה של ביה"ח תל השומר ע"י המומחים בדקו את המערער, ד"ר עדינה אדר-כהן וד"ר מרק וייזר. המומחים ציינו במכתבם כי עיינו במכתבם של ד"ר אופיר וד"ר שור אולם לא השתכנעו לשנות את חוות דעתם. עפ"י עמדתם עוד לפני השירות הצבאי ישנן עדויות להפרעה בתפקוד שהתבטאו בקשיים לתפקד במסגרות לימודיות. עוד מצוין כי גם לפני הארוע עליו הצביע המערער היו קשיים בתפקוד בשירות הצבאי. המומחים מציינים כי על פי הסיכום מביה"ח רמב"ם בשנת 1975 הוא סבל ממשבר גיל ההתבגרות עם מחשבות מטרידות בקשר למין, עוד צוין שם שהוא עבר לקיבוץ מתוך קשיים בהשתייכות החברתית והמינית ועוד לפני הארוע היה בטיפול של קב"ן בשל פחד מאנשים זרים שעלולים להתקרב אליו ולתת לו מכות. התופעות של הפחד מאנשים היו קיימות
כחודשיים לפני הארוע המפחיד. לדעת המומחים במרכז הערכה, הרופאים המטפלים באברבנאל לא התייחסו לסיכום המחלה מבי"ח רמב"ם. עוד כתבו המומחים ממרכז הערכה כי הארוע של הפגישה בלילה אינו ממלא את הקריטריונים של ה - DSM ל - PTSD לפיו צריכה היתה להיות סכנה לחייו או לבריאותו. לכן, הארוע החמיר את מצבו במידה מסוימת אולם, הוא אינו עומד בקריטריונים של - PTSD. אשר להחמרה במצבו הנפשי בשנתיים האחרונות, הרי שזו באה באופן ברור בעקבות שינוי במקום עבודתו אשר אין לו כל קשר לשירות. לנוכח עמדתם זו, נתבקש קצין התגמולים, להפנות את המערער לבדיקה של מומחה אחר (ר' מסמך 74-73 לת"ר).
8. קצין התגמולים הפנה את המערער לבדיקה של ד"ר דניאל בקר, פסיכיאטר. ד"ר בקר נפגש עם המערער, בחן את התיק הרפואי וקבע כי המערער לוקה בהפרעת אישיות משחר התבגרותו עם קשיים משמעותיים ברמה החברתית והבינאישית. עפ"י ד"ר בקר הפרעה זו היא שהביאה להחמרה הנוכחית במצבו ואין בה דבר עם נסיבות שירותו הצבאי. אשר לאבחונו כלוקה ב - PTSD, הרי שהוא חסר כל ביסוס במציאות ונוגד את התיעוד הרפואי הקיים ובעיקר התיעוד שבתקופת שירותו הצבאי. בעקבות חוות דעתו זו של ד"ר בקר, ניתנה החלטה מיום 12.2.04 עליה הוגש הערעור שבפנינו.
9. במסגרת הערעור שבפנינו, הגיש המערער חוות דעת של פרופ' עמיחי לוי, פסיכיאטר מיום 17.6.04. עפ"י חוות דעתו המערער סובל מתסמונת חרדתית, בעלת רכיב פוסט טראומתי משמעותי, מאז הארועים ברמת הגולן בזמן השרות הצבאי. ד"ר בקר הגיש חוות דעת מגיבה ביום 15.9.04. המומחים נחקרו על חוות דעתם בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 16.1.05. בישיבת ההוכחות, התברר שעפ"י חוות דעת המומחה, פרופ' לוי ועפ"י עמדת ב"כ המערער,
המערער אינו טוען כי הוא סובל מ -
PTSD. לפיכך, נושא תיק זה הוא
הקשר הסיבתי בין ההחמרה הרפואית במצבו הנפשי של המערער בשנים האחרונות לבין תנאי שירותו הצבאי. ב"כ המשיב ויתרה על חקירת המערער.
בטלות החלטת המשיב
10. ב"כ המערער טוענת בסיכומיה כי המשיב חייב היה להעמיד את המערער בפני בדיקה מחדש ע"י ועדה רפואית עפ"י הוראות סעיף 37(ב) לחוק. לטענת ב"כ המערער, קצין התגמולים יצר מצג שווא בפני המערער כאילו בדיקתו במרכז הערכה היתה מיועדת לבירור מידת ההחמרה הנטענת על ידו בעוד שבפועל נבדק הקשר הסיבתי בין ההחמרה, אשר עליה אין חולק לבין נכותו המוכרת. לטענת ב"כ המערער, לו ידע המערער כי במרכז הערכה יבדק הקשר הסיבתי, כי אז היה נערך ומביא עמו מסמכים נוספים ו/או חוות דעת רפואיות והתוצאה היתה אחרת. לפיכך, טוענת ב"כ המערער כי יש לבטל את החלטת המשיב.
11. ב"כ המשיב טוענת כי יש להשאיר את ההחלטה בתוקפה משום שלמשיב יש סמכות לבחון האם החמרה במצב רפואי עקב פגימה מוכרת קשורה לשירות הצבאי אם לאו. כתימוכין בעמדתה מביאה ב"כ המשיב את ע"א 2056/00 (ת"א)
מרום מרצל נ' קצין תגמולים, בהרכב כב' השופטים יהושע גרוס, נורית אחיטוב ועוזי פוגלמן. ביהמ"ש המחוזי בחן סוגיה זו וכתב:
"
פרשנות לפיה בכל מקרה של החמרה בפגימה מוכרת תישלל באופן מוחלט האפשרות לדון בקשר הסיבתי בין השירות להחמרה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. שלילת האפשרות לדון בקשר הסיבתי תיתכן רק אם תעוגן בהסדר סטטוטורי מפורש (דוגמת תקנה 9, שעל הגיונה עמד ביהמ"ש העליון בפרשת חריטן). אכן, ניתן להניח כי לא בכל מקרה של תביעה להעלאת אחוזי נכות בגין פגימה מוכרת מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי שבין החמרת הפגימה המוכרת לשירות, לאחר שכבר נקבע בעבר קיום קשר סיבתי בין השירות לבין הפגימה המוכרת. במקרה מאין זה דנה איפוא הועדה הרפואית בקביעת דרגת הנכות, וערעור על החלטתה זו יוגש לועדה הרפואית העליונה. בצד האמור אם בכל זאת מתעוררת בפני הועדה הרפואית במקרה פלוני שאלה ביחס לקשר הסיבתי, כמו במקרה שלפנינו, רשאית היא לחוות דעתה בדבר הקשר שבין החמרת הפגימה לשירות, וקצין התגמולים יתן החלטתו לאחר שישקול חוות דעת זו. החלטה בענין זה נתונה לסמכותו הבלעדית של קצין התגמולים, שכן מדובר בשאלה עובדתית משפטית." (ר' סעיף 8 לפסק הדין).
צודקת ב"כ המשיב בטענתה, כי מפסק הדין ואף מהגיון הדברים עולה, כי גם כאשר מדובר בפגימה מוכרת רשאי קצין התגמולים לדון בשאלת הקשר הסיבתי שבין השירות לבין ההחמרה הרפואית בפגימה מוכרת. לעניין זה ניתן ללמוד מתקנה 9 ל
תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל - 1969 הקובעת כי נכות מוסבת נקבעת ע"י הועדה הרפואית, כאשר היא נובעת באופן "
בלתי אמצעי" מהפגימה המוכרת וזה המקרה היחיד שבו לא מחליט קצין התגמולים בדבר קשר סיבתי.
12. אשר לטענה של ב"כ המערער, כי מדובר בהטעיה שהטעה קצין התגמולים את המערער, הרי שראשית מן המסמכים שבתיק אשר פורטו בפרק הקודם לפסק הדין, עולה כי המערער טען בתחילה לאבחנה של פגימה מסוג נוסף דהיינו ל - PTSD, פגימה לגביה לא היה מוכר כלל קודם לכן וזאת בנוסף לטענה עקרונית להחמרה במצבו ולכן, היתה הצדקה של המשיב להפנות אותו לבדיקה הן באשר לטענה להפרעה של PTSD וכן לסוגיית ההחמרה במצבו והקשר לשירות. עוד יש לציין כי המערער לא הצהיר בשום שלב כי הוטעה ע"י המשיב ותצהירו הקצר אינו תומך בטענה זו של ב"כ המערער.
נטל ההוכחה
13. בע"א 472/89
קצין התגמולים נ' רוט פ"ד מה(5) 203, נקבע ע"י הנשיא שמגר כך:
"נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי המהווה את אחד הנדבכים הדרושים לקבלת עילת התביעה רובץ תמיד על התובע."