ערעור זה דן בשאלה האם המערערת עומדת בהגדרת "בן משפחה" שבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "
חוק הנכים") ובחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "
חוק המשפחות"). המערערת טענה כי נישאה לטל אמיתי ז"ל (להלן: "
המנוח") בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 21.10.82 והייתה נשואה לו, לטענתה, עד יום פטירתו (15.3.2005) במשך 26 שנים ולכן עליה להיות מוכרת כ"אשתו".
1. זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 17.3.08 ולפיה על פי חוות דעת רפואית קיים קשר סיבתי בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת, יחד עם זאת פניית המערערת להכרה כ"בן משפחה" על פי החוק נדחתה, מאחר ועל פי החומר המצוי ברשות המשיב היא אינה עומדת בתנאים להכרה זו. בפרוט נימוקי הדחייה כתב המשיב, כי המערערת אינה רשומה ברישומי מינהל האוכלוסין כאשתו של המנוח וכי הוא רשום כ"גרוש"; כי על פי רישומי המשיב שימשה המערערת כמלווה בלבד של המנוח; וכי על פי אישור המוסד לביטוח לאומי משולמת קצבת שארים בגינו של המנוח לאישה אחרת. על החלטה זו הוגש ערעור ו"ע 693/08. ביום 26.3.08 דחה המשיב את בקשת המערערת לתשלום תגמולים לפי סעיף 20 א' לחוק הנכים מאותם נימוקים שדחה את הבקשה להכרה בה כ"בן משפחה" על פי חוק המשפחות ועל כך הוגש ערעור לוועדה ו"ע 764/09, אשר שניהם נדונים בהסכמת הצדדים במאוחד.
2. הוועדה שמעה כעדים מטעם המערערת: את המערערת, אשר הגישה תצהיר ונחקרה עליו בחקירה נגדית ואת מר דן כנען. מטעם המשיב שמעה הוועדה: את גברת רותם אמיתי זמיר, בתו של המנוח מנישואיו הראשונים למרים (להלן: "
הבת"), וכן את גברת אופירה שאול, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"ידועה בציבור" של המנוח. לאחר סיום ההוכחות הגיש המשיב תעודת עובד ציבור של הגברת זבולון רחל וכן נוהל תיקון פרטי נרשם לנפטר. המערערת הגישה לאחר ההוכחות מסמך "תמצית רישום ממרשם האוכלוסין" מיום 21.3.10.
המנוח
3. המנוח נפצע בשנת 1972 במסגרת שרותו הצבאי בתאונת צניחה. למנוח נקבעה נכות של 10%.
4. במהלך שנת 1992 הוחמר מצבו של המנוח באופן משמעותי ונקבעה לו נכות בשיעור 92%. המנוח חדל לעבוד וניתן לו סיוע של מלווה. דרגת הנכות של 92% נקבעה למנוח עקב הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותניים, אי שליטה במתן שתן, פגיעה שורשית, תגובה נפשית לנכות הגופנית, אין אונות וכאב כרוני.
5. המנוח נשא אישה ראשונה, מרים, ממנה התגרש בשנת 1980. מנישואין אלה נולדה לו הבת. לאחר הגירושין הבת גדלה עם האם, אך נותרה ביחסים טובים מאד עם האב.
6. המנוח נישא למערערת בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1982, אך לא פעל לשינוי מעמדו כ"גרוש" במשרד הפנים או אצל המשיב.
7. המנוח נפטר ביום 15.3.05, לאחר נמצא ירוי וללא רוח חיים ליד הישוב גבע כרמל. משטרת ישראל סגרה את התיק משום שלא מצאה שמדובר במעשה פלילי, אלא במעשה של המנוח, שירה בעצמו ברגלו, ולמרבה הצער איבד דם רב עד מותו. כאמור המשיב מכיר בקשר בין מותו של המנוח לבין נכותו המוכרת.
טענות ותצהיר המערערת
8. המערערת העידה בתצהירה כי הכירה את המנוח באמצעות חברה משותפת ביוני 1982 ולמרות הבדלי הגיל ביניהם (המנוח היה צעיר מהמערערת ב-9 שנים) הם התאהבו וכעבור חודש אחד מיום ההכרות הציע לה המנוח לעבור לגור עמו בדירה בבניין השייך להוריו ברחוב ארלוזורוב 6 בתל אביב. המערערת ציינה כי הייתה לה דירה משלה בצפון תל אביב אך עברה לגור עמו.
9. על פי תצהירה בתום חודשיים של הכרות הציע לה המנוח נישואין. לטענתה, בהיותה גרושה 11 שנים והמנוח גרוש כשנתיים העדיפו היא והמנוח נישואין אזרחיים, ולאחר שבררו את תקפות הנישואין הללו במשרדי תנועת "מרץ" והובהר להם שהנישואין האזרחיים בקפריסין מוכרים במדינת ישראל כנישואין לכל דבר, הם נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 21.10.82. עוד היא כותבת בתצהירה כי על פי ההסבר שקיבלו, הרישום בתעודת הזהות הוא טכני בלבד. עוד הם חתמו ביום 4.1.83 על הסכם יחסי ממון בין בני זוג, אשר צורף נספח 2 לתצהירה. עוד היא מציינת כי ביום 4.2.83 ערך המנוח צוואה בה הוא מכנה את המערערת "רעייתי".
10. על פי התצהיר טוענת המערערת כי היא והמנוח לא פעלו לתקן את המעמד בתעודת הזהות מתוך עצלות או משום שהדבר נראה להם כפרט בירוקראטי לא חשוב. עוד היא מציינת כי לאחר הנישואין המנוח שכנע אותה למכור את דירתה ולהשקיע את הכסף בקניית רכב גדול וקניית פרטים לבית וכך היא עשתה.
11.היא מציינת כי הבת הייתה כבת חמש אז, והיא בילתה איתם הרבה. גם הוריו של המנוח, שגרו בדירה מתחת לדירת המנוח והמערערת, קיבלו אותה והיא אף מצויה ומוזכרת ב"עץ המשפחה", שהכינו.
12. על פי תצהיר המערערת היא והמנוח חיו כזוג נשוי לכל דבר עד שמצבו הגופני של המנוח התחיל להתערער, ובסביבות שנת 1993 החל במערכה כנגד משרד הביטחון להכרה בנכותו. מכאן ואילך מצבו הלך והורע ומצבו הנפשי התחיל להתערער. על פי תצהירה, כל מצבו הנפשי השתנה וכך כל ההתנהלות שלו מולה, מול חבריו, משפחתו ומול מערכת השיקום. המנוח שלח מכתבים מרובים למשרד הביטחון, אשר המערערת מצרפת חלקם בנספח 8 לתצהירה.
13. על פי תצהירה היא גילתה במנוח תופעות של כעס ואלימות מילולית ותכופות הרגישה מאוימת ממש. לכן על פי תצהירה היא צייתה להוראותיו ונמנעה מקונפליקטים עמו ולו הקטנים ביותר. לטענתה, הוא אסר עליה ועל הוריו מפורשות למסור מידע כלשהו הקשור אליו, כמו היותם נשואים או מי גר בדירה וכיוצא בזה. לטענתה, המנוח, שהיה בן אוהב ותומך להוריו, ניתק פעם את הקשרים עמם למשך חודשיים רק בגלל שאמו סיפרה פעם למישהו מטעם משרד הביטחון שהמערערת אשתו ומתגוררת בדירה מעל דירתם. לטענתה, המנוח לא הסכים שתמסור איזה מידע הקשור אליו לאף אחד. לכן, לטענתה, באחת הפעמים שהייתה עם המנוח באחת ממחלקות אגף השיקום, ונשאלה על ידי עובדת בכירה מה הקשר שלה למנוח, ענתה כי הייתה פעם חברתו ולא ענתה את התשובה האמיתית שהיא אשתו וזאת משום שפחדה מאוד מתגובתו של המנוח. לטענתה בעקבות מסירת המידע הזה המנוח התנפל עליה בצעקות על כך שמסרה מידע שלא הייתה אמורה למסור וניסח מכתב המכחיש מכל וכל את דבריה.
14. בשנת 1995 אישר משרד הביטחון למנוח עזרת מלווה. היות והמלווים לא החזיקו מעמד עם המנוח, המנוח הודיע שהוא מבקש כי המערערת תהיה המלווה. על פי תצהירה היא אכן ליוותה את המנוח בסיוע יום יומי עד יומו האחרון בין אם הוא התגורר בבית ובין אם במקומות אחרים תוך טיפול בכל: קניות, רחצה, התלבשות, טיפולים, ליווי תדיר לחדרי מיון, הלבשה והורדת פרוטזות, פגישות עם רופאים, חקירות במשטרה וערבות לאי יציאתו מהארץ והפקדת נשקו במשטרה.
15. עוד היא כותבת בתצהירה, כי בסביבות שנת 1995 אושרה לו גם שכירת דירת קרקע שהתאימה למגבלותיו והוא עבר לגור עם חבר. אחר כך החליף מספר דירות ואף החל במערכות יחסים שונות עם כל מיני נשים. בשלב מסוים הוא רכש אוטובוס ישן, שאף הוא התאים למגבלותיו והפך אותו לדירת יחיד על פי תוכניות עיצוב שהכינה המערערת. הוא הציב את האוטובוס על קרקע מושכרת של חבר במושב חגור שם הוא גר בגפו. לדברי המערערת הקשר הרציף שלה איתו נמשך והיא נסעה הלוך וחזור לסייע לו בכל התחומים.
16. המנוח התגורר באוטובוס במשך שנתיים ואז עלה האוטובוס באש בנסיבות עלומות והמנוח הסתכסך עם חברו. בשלב זה לווה כסף מאביו, רכש רכב מסחרי גדול והציב אותו בחצר בית הוריו. על פי התצהיר, המערערת סייעה לו בהפיכת הרכב למעין דירה שבה השתמש בשנתיים האחרונות לחייו, כאשר ישן בה כשלוש עד ארבע פעמים בשבוע שהמערערת היא המנקה בעבורו את הרכב, מכבסת ומגהצת את בגדיו, מסייעת לו בכל תחום ומנהלת איתו מערכת יחסים כפי שהתנהלה מאז שמצבו הפיזי מנע ממנו לטפס לדירה בקומה השלישית.