לפנינו בקשה לסילוק על הסף ערר ביוב שהוגש ע"י העוררת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביב"), בטענה שהערר הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו.
העובדות
1. ביום 15/4/12 הגישה העוררת לועדה המקומית לתכנון ולבניה - בית שאן בקשה להיתר בניה להקמת בניין מגורים בן 46 יחידות דיור. תנאי לקבלת ההיתר נדרשה העוררת במסמך מתאריך 24/7/12 שכותרתו "היטל מס' 1827" לשלם היטל ביוב בסך 621,510.40 ש"ח. מסמך זה נחתם ע"י לחיאני פרי, מזכיר הוועדה המקומית.
2. ביום 5/8/12 שילמה העוררת את הסכום שנדרשה לשלם בהתאם לדרישה הנ"ל, וביום 12/9/12 הגישה לוועדת הערר בקשה להארכת מועד עד 25/10/12 להגשת ערר על דרישת התשלום. בסעיף 3 לבקשה נטען, כי "מעבר לטענות כבדות המשקל כנגד גובה התעריפים וטענות "רוחביות" נוספות, הרי שבחיוב נפלו ליקויים פרטניים; וכן, ספק רב לעניין, חוקיות עצם אפשרותה של המשיבה - רשות שלא פועל בתחומה תאגיד מים וביוב - לדרוש ולחייב בהיטלי ביוב אחר כניסת חוק ההתייעלות הכלכלית לתוקף". בהמשך נטען, כי כדי לאפשר לעוררת לערוך בירור כדבעי ולתת ביטוי לטענותיה כנגד החיוב, דרושה לה אורכה כמבוקש.
3. בקשה זו לא הובאה לעיוננו ולפיכך לא ניתנה בה החלטה, כך שהמועד להגשת ערר לא הוארך, אך גם הבקשה עצמה לא נדחתה.
4. ביום 29/10/12 הגישה העוררת את הערר בו היא פירטה את טענותיה נגד דרישת התשלום מיום 24/7/12.
5. לאחר הגשת הערר הגישה המשיבה כתב תשובה המתייחס לגוף הטענות שהועלו בערר וכן, הגישה בקשה למחיקת הערר על הסף בטענה כי הוגש באיחור. על פי הנטען בבקשה, דרישת התשלום נשלחה לעוררת ביום 24/7/12 והתקבלה אצלה ביום 2/8/12 (צ.ל. 5/8/12), שכן במועד זה היא שילמה את ההיטל, ולפיכך היה עליה להגיש את הערר עד 2/9/12 ולכל המאוחר עד 2/10/12. המשיבה הוסיפה וטענה, כי גם אם בקשתה של המבקשת להארכת מועד הייתה מתקבל, הרי לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד להגשת הערר עד היום הששים ממועד קבלת דרישת התשלום, קרי עד 5/10/12. לשיטתה, בהתאם להלכה הפסוקה, אין לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד מעבר ליום הששים ממועד קבלת הדרישה, כך שבכל מקרה, הערר הוגש באיחור של כחודש ימים.
6. בתגובה לבקשה העלתה העוררת שלל טענות, אשר מחייבות, לשיטתה, דחיית הבקשה. נטען כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועדים הקבועים בחוק הביוב לעניין הגשת הערר, שכן עם הגשת הבקשה להארכת מועד נפתח תיק ערר ולפיכך קנתה הוועדה סמכות להאריך את המועד להגשתו מעבר ליום הששים ולדון בו לגופו. העוררת טענה עוד, כי המשיבה מנעה ממנה מידע הדרוש לה לשם הגשת הערר, לא נענתה לפניותיה לפי חוק חופש המידע לקבל מסמכים שונים, כגון התחשיב עליו מבוססים תעריפי חוק החוזר ועוד, ולכן היא לא הייתה יכולה להגיש את הערר במועד. בנוסף לכך, המשיבה לא התנגדה לבקשה להארכת מועד, ולא גילתה למשיבה את התנגדותה להגשת הערר כפי שביקשה בבקשה להארכת מועד. התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב ויוצרת השתק מנהלי המונע מן המשיבה לטעון לעניין מועד הגשת הערר.
הטענה השלישית שהעלתה העוררת קובעת, כי יש לראות בבקשה להארכת מועד להגשת הערר כערר ביוב תמציתי ולראות בערר הביוב שהוגש בשלב מאוחר יותר כערר משלים או מתקן. לטענתה, כבר בבקשה להארכת מועד התייחסה העוררת לפגמים שנפלו בדרישת התשלום, כגון סבירות תעריף היטל הביוב ועצם סמכותה של העיריה לשלוח את דרישות התשלום. על כן, יש להכיר לכל הפחות, בטענות אלו, כאילו הוגשו במועד.
לבסוף נטען כי דרישת התשלום שנשלחה לעוררת, אינה ערוכה בהתאם לסעיף 28 לחוק הביוב, ומה שהתקבל הוא
"מסמך הנחזה לדרישת תשלום ומכאן שטרם החל מרוץ הזמנים להגשת ערר ביוב"
. ראשית, נטען כי דרישת התשלום אינה חתומה בידי ראש העיר אלא ע"י לחיאני פרי, שכלל אינו מהווה אורגן של העירייה אלא עובד של הועדה המקומית שהיא גוף משפטי אחר. שנית נטען, כי זכות הערר פורטה באופן מתחמק ולא נכתב בה כי מדובר בהיטל שנגבה מכוח חוק הביוב.
7. בתשובה לתגובה טענה המשיבה, כי
"הגם שדרישת התשלום חתומה על ידי מזכיר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראש העיר אישר אותה"
. לתמיכה בטענה זו צירפה המשיבה מכתב של ראש העיר מיום 4/2/13 בו הוא מאשרר את דרישת התשלום מיום 24/7/12 שנחתמה בידי מר לחיאני. לעניין זכות הערר נטען כי זכות זו צוינה במפורש בדרישת התשלום וכי אין בסיס לטענה בעניין זה. מכל מקום, כך נטען, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ולפסיקות ועדות הערר, אין בפגמים שנפלו בדרישת התשלום כדי לבטל את החוב של העוררת בגין היטל ביוב. לטענתה, מדובר בפגמים טכניים וצורניים שאין בהם כדי להשפיע על עצם קיומו של חוב בגין היטל ביוב.
8. דין הבקשה להידחות.
9. כלל יסוד בשיטת המשפט שלנו קובע, כי רשות מנהלית אינה מוסמכת לבצע פעולה כלשהי ללא הוראה חוקית המסמיכה אותה לעשות. פעולה משפטית שרשות מנהלית עושה ללא עיגון בחוק היא פעולה שנעשית בחוסר סמכות ולפיכך היא בטלה מעיקרה. עיקרון זה ידוע בעיקרון חוקיות המנהל (ראו בעניין זה בג"צ 6824/07
ד"ר עאדל מנאע ואח' נגד רשות המסים ואח'; בג"צ 7455/05
הפורום המשפטי למען א"י נ' ממשלת ישראל, פ"ד,נט (2) 905).
בענייננו, אין מחלוקת כי הועדה המקומית לתכנון ולבניה ומזכיר הוועדה אינם מוסמכים, על פי חוק הביוב, לשלוח דרישה לתשלום היטב ביוב, והסמכות למסור דרישה כאמור נתונה לראש הרשות המקומית, בענייננו ראש העיר בית שאן. משכך, מר לחיאני פרי לא היה מוסמך להוציא דרישת תשלום בהתאם לסעיף 28 לחוק הביוב, ולכן דרישת התשלום שנערכה על ידו אינה מהווה דרישת תשלום בהתאם לסעיף 28 לחוק הביוב. המשיבה שהייתה ערה לבעייתיות בדרישת התשלום ולפיכך, צירפה לבקשתה מסמך מיום 4/2/13 החתום ע"י ראש העיר ולפיו מצהיר ראש העיר ומאשר כדלקמן:
"1. חברת י.א. אלון בע"מ ח.פ. 512879172, חויבה ביום 24/7/12, בהודעה חתומה על ידי מזכיר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, בתשלום היטל ביוב בסך 621,510.4 ש"ח, בגין מגרש מס' 2022 בגוש 20984 חלקה 40 בבית שאן.
2. הריני לאשר בזאת, כי היטל הביוב הנ"ל הוטל באישורי ועל דעתי, ואני מאשרר את ההודעה".
כאמור, גם אם ניתן לראות באשרור ראש העיר ריפוי של הפגם שנפל בדרישה המקורית, הרי פגם זה התרפא רק בחודש 2/2013, כארבעה חודשים לאחר הגשת הערר, ככל הנראה בעקבות הגשת הערר והתגובה לסילוק התביעה על הסף, שהוגשו מטעם העוררת. מאחר שעד אשרור דרישת התשלום, לא הייתה בידי המשיבה והעוררת דרישת תשלום שנערכה כדין מכוח סעיף 28 לחוק, הרי מניין הזמן להגשת ערר החל רק עם אשרור הדרישה המקורית, קרי ביום 4/12/12. מאחר שהערר הוגש קודם, לא ניתן לקבל את הטענה שהוגש באיחור.
10. ב"כ המשיבה טען, כי בהתאם להלכה הפסוקה, העובדה שלא נשלחה לעורר דרישת תשלום כלל או מקום שדרישת התשלום אינה מקיימת את הוראת סעיף 28 לחוק הביוב באופן מלא, אין בכך כדי לבטל את החיוב בגין היטל ביוב, מקום שעל פי החוק, חייב העורר, מבחינה מהותית, לשלם היטל ביוב.
11. כלל זה מקובל עלינו והעוררת אף אינה חולקת עליו. כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי פעולה שלטונית נעשתה שלא כדין או בחריגה מסמכות, עליו לדון, בשלב השני, בתוצאות הפגם שנפל באותו מעשה שלטוני, ולהביא בחשבון שיקולים אשר נוגעים למידת הפגיעה באזרח שנגרמה עקב אותה פעולה בלתי חוקית, התנהגותו של האזרח, מידת ההסתמכות שלו על אותה פעולה חוקית, חומרת הפגיעה באזרח ושיקולים נוספים הקשורים למקרה הספציפי המובא בפני בית המשפט.