החלטה בתיק ו"ע 1267/08

1.     העוררים הגישו ערר לפי סעיף 29 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 בנוסחו הקודם (להלן: " החוק") בגין דרישות לתשלום היטל ביוב שנשלחו אליהם על ידי המשיבה בחודש אוגוסט 2008.

2.     העוררים הם תושבי השכונה נחלת עדה (להלן: " השכונה") בתחום השיפוט המוניציפאלי של המשיבה נכסיהם מחוברים לבורות ספיגה. בשנת 1999 הותקנו קווי ביוב ברחוב מגן דוד שבשכונה וכן נבנו שני מכוני שאיבה לביוב: באזור הדרום מערבי של השכונה (תחנת שאיבה 1) ובאזור הצפון מזרחי של השכונה וכן קו מאסף בין רחוב דוד המלך ובין תחנה שאיבה 1 וכן קו סניקה בין תחנת שאיבה 1 לקו ביוב הקיים בעיר ברחוב כנפי נשרים.

3.     מועצת העיר החליטה ביום 10.3.99 (נספח 2 לתצהיר מנהל מחלקת הביוב) כי תוקם צנרת ביוב שתשרת את השכונה, אך נקבע כי כל קווי הביוב שבוצעו לאורך החלקות הנ"ל אינם פעילים ויופעלו רק לאחר ביצוע שני מכוני שאיבה לביוב וקו מאסף ביוב בין רחוב מגן דוד למכון שאיבה אחת. ביום 14.11.06 החליטה מועצת העיר על המשך הפרויקט באופן שיאפשר את הפעלת קווי הביוב שהותקנו בשנת 1999 ועל התקנת קווי ביוב נוספים בכל רחובות השכונה (נספח 3 לתצהיר מנהל מחלקת הביוב). כך בוצעו העבודות במהלך השנים 2006 ו 2007 ובשנת 2008 נשלחו לעוררים הודעות על התקנת ביוב וכן דרישות לתשלום היטל הביוב.

טענות העוררים

4.     העוררים טוענים כי קיימת התחייבות מנהלית של העירייה, באמצעות ראש העיר לשעבר, מר אלי לנדאו, כי לא יוטל היטל ביוב. העוררים טוענים כי מר אלי לנדאו וסגנו מר שמואל לוי התחייבו בהתחייבות מנהלית משפטית מחייבת כי כל עריכת התשתית בשכונה ובכלל זה כבישים, מדרכות, ביוב ותיעול יהיו על חשבון העירייה. התחייבות זו נוצרה לטענת העוררים, כאשר בשנות התשעים ביקשה העירייה לשנות את היעוד ואת התב"ע של השכונה, על מנת שבשכונה ישוכנו עולים חדשים וזוגות צעירים. לטענת העוררים התושבים הסכימו כי לא יגישו התנגדויות לשינוי היעוד ותמורת זאת התחייב ראש העיר וסגנו כי הטיפול בתשתיות יהיה על חשבון העירייה. העוררים טוענים כי קיימו את חלקם ולא הגישו התנגדויות וכי כעת על העירייה לעמוד בהתחייבותה.

5.     העוררים טוענים עוד כי גובה ההיטל הוא בלתי סביר ועל כל משפחה תושת גם עלות נוספת של חיבור הביב הפרטי לציבורי, ומרביתם המוחלט של העוררים לא יכולים כלל ועיקר להתחבר למערכת הביוב. לטענתם, הם מצאו את עצמם בוקר בהיר אחד, כאשר מושתים עליהם היטלים בסכומי עתק של עשרות אלפי שקלים. חלקם אף קיבלו היטלים בסכומים המתקרבים ל 30,000 ש"ח. גובה היטל זה חורג ממתחם הסבירות באופן קיצוני ואינו מתחשב ביכולת התושבים לשאת בו. הוא אף אינו משקף את עלות העבודות עצמן. ממילא רוב המשפחות אינן מחוברות לקו הביוב ואף לא יוכלו להתחבר אל מערך הביוב משום שהמשיבה הקימה את קו הביוב בחזית הבתים, כאשר מרבית הבורות הסופגים נמצאים מאחור וכך כל משפחה תאלץ לשאת בהוצאה נוספת בעלות של אלפי שקלים בגין חיבור בתוך שטחה אל מערכת הביוב החיצונית, כאשר הסכום בו נקב העד מטעם העירייה לעניין זה היה כ 25,000 ש"ח לכל משפחה.

6.      העוררים טוענים עוד כי על העירייה לפצות את התושבים בגין נזק בן שנים בחיבור לבורות ספיגה, לכן טוענים העוררים כי קמה להם הזכות לקזז מול ההיטלים את ההוצאות שהוציאו כל השנים בגין בורות הספיגה, אשר העירייה הייתה מחויבת לטפל בהם, וכן פיצוי על המטרד הכבד שנגרם להם במשך שנים מבורות הספיגה.

7.     העוררים טוענים כי בוצע תחשיב מוטעה של ההיטל, משום שהעירייה חישבה את אותו שטח קרקע פעמיים וכי לא ברור לפי איזה קריטריונים הושתו ההיטלים ועל פי אלו אמות מידה. לענין זה מציינים העוררים שני ליקויים: האחד, כפל תשלום עבור שטח המבנים צמודי הקרקע, אשר שטח המבנים אינו מקוזז משטח המגרש והעירייה גובה כפול עבור הקרקע ועבור הבית; השני, העירייה עשתה חישוב שטח ברוטו של המבנים ולא כפי שמופיע השטח בחישוב הארנונה. בענין זה טוענים העוררים כי העירייה לא הביאה את עורכי התחשיב גב' אהובה אטס וגב' לנה.

8.     העוררים טוענים עוד כי חוק עזר להרצליה (ביוב) תשל"ו-1976 דינו להתבטל כמטיל על התושבים לשאת בנטל שהעירייה חייבת לשאת בו.

דיון והכרעה

ההתחייבות המנהלית

9.     דין טענת ההבטחה המנהלית להדחות וזאת מכמה טעמים.

10.            ראשית הבטחה מנהלית הינה הבטחה, שעל מנת שתהיה בת תוקף משפטי עליה למלא מספר תנאים. זאת צריכה להיות הבטחה שניתנה "על ידי בעל שררה במסגרת סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו". במסגרת חקירות העדים התברר כי הדברים שאמר ראש העירייה הקודם מר אלי לנדאו לענין נשיאה בעלויות הביוב הם דברים שנאמרו בעל פה בביקור, שערך בשכונה במסגרת הליך הבחירות האחרון שלו (בחירות שנת 1998) במסגרתן לא נבחר לכהונה נוספת.

11.הבטחה שכזו לויתור על היטל המגיע כדין לעירייה הוא מעשה המצוי מחוץ לתחום סמכות של כל ראש עירייה בוודאי בנסיבות בהן ניתנה אותה הבטחה. הבטחה שלטונית בניגוד לדין אינה מחייבת ואין לה תוקף מנהלי (ראו למשל רע"א 9261/05 מני משען ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל שבה נקבע כי אף אם ניתנה הבטחה שלטונית אין בכך לחייב את הקופה הציבורית בהתנהלות שאינה על פי הדין- סעיף 4 לפסק הדין וכן וע 1069/00 אסתר פרץ נ הממונה על הגמלאות בצה"ל (פורסם במאגרים, 28.10.04), שאושר בערעור בע"ש 3087/04 ביום 3.7.05). פטור או ויתור על מס או על היטל יכול להינתן רק על פי הוראה שבדין ולכן ראש העירייה גם אם הבטיח הבטחה שכזו הרי שאין לו כל סמכות שבדין להבטיח הבטחה שכזו.

12.            יתר על כן, הנימוק שניתן על ידי העוררים להבטחה שניתנה על ידי ראש העירייה היה : "הטענה שלי גם עכשיו אותה טענה, שלא היינו צריכים לשאת בהוצאות הפיתוח שקשורות בבניה המסיבית בשכונה, כי התשתיות שהיו קיימות הספיקו לשכונה כפי שהיתה" (עדות דוידזון, עמוד 5 לפרוטוקול שורות 13-14). נימוק זה אינו משכנע במקרה זה של היטל הביוב משום שהחיוב בהיטל הביוב לא נדרש רק כתוצאה מהבניה המסיבית בשכונה, אלא בבניית קו שישרת את בתיה הישנים של השכונה, שלא היתה מחוברת כלל למערכת הביוב העירונית עוד קודם לבניה המסיבית. לכן לא מדובר על קו ביוב שהוסף כתוצאה מבניה חדשה אלא בקו ביוב שנועד לשרת את הבתים הקיימים, אשר לא היו מחוברים לקו הביוב.

13.            לכך יש להוסיף כי טענה זו של הבטחה מנהלית הובאה גם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה ביחס לחיובי העוררים בהיטל סלילה בעת"מ 1312/04 מקס דוידזון נ' מועצת העיר הרצליה (פסק הדין ניתן ביום 1.9.04 על ידי כבוד השופטת רובינשטיין) ונדחתה על ידו כאשר בית המשפט מציין : "עצם העלאתה של הטענה שנתיים לאחר קבלת דרישות התשלום המקוריות עשוי להעיד על ויתור מצידם של העותרים. כך או כך, הוכחתה של הבטחה מנהלית אינה מן הפשוטות, מה עוד שבמקרה שלפנינו נטענה הטענה ללא אסמכתא עניינית ואף מבלי לציין את מועד נתינתה". 

סבירות גובה ההיטל ואי התחשבות ביכולת הכלכלית של העוררים

14.            לענין גובה ההיטל נטען כי העוררת 33 היא נכה 100% והעוררים 37 עד 38 הם פנסיונרים המקבלים קצבת בטוח לאומי והעוררת 44 היא אלמנה אשר מצבה הבריאותי והכלכלי אינו טוב ומתקיימת מהבטחת הכנסה בדוחק רב והעוררים 47 48 הם אנשים מבוגרים חולים המתקיימים רק מקצבת זקנה ובטוח לאומי וכך גם העורר 49 מצוי במצב כלכלי קשה מאוד (ראו סעיף 2 לערר). לכל הטענות הללו לא הוצגו ראיות. כך גם לא הוצגו ראיות של ממש לענין הסכום הנדרש להוספה לשם העברת קו ביוב מהחלק האחורי של המבנה לחזית ששם מותקן קו הביוב.

15.            אשר לטענה כי על העירייה להתחשב בסכומים שעל העוררים להוציא על מנת להעביר את קו הביוב מן הביב הפרטי לציבורי בתוך שטחם כבר נאמר על יד בית המשפט המחוזי כך: