1. המבקשת פתחה בשעתו בשני הליכים: האחד, ת.א. 798/91, תובענה כספית כנגד כל המשיבים (להלן: "
התובענה הראשונה"); השני, ת.א. 11/95, תובענת כספית כנגד משיב 1 בלבד (להלן: "
התובענה השניה").
2. הדיון בתובענה הראשונה הסתיים ביום 24.11.03 בפסק-דין (על-ידי השופטת ש' גדות), המאשר הסדר פשרה, שהושג על-ידי הצדדים בהליך של גישור (להלן: "
הסכם הפשרה" ו"
פסק-הדין בפשרה", בהתאמה).
3. בסמוך לאחר מתן פסק-הדין בפשרה, פנה משיב 1 בבקשה למחיקת התובענה השניה, נוכח העובדה שלא נתקבל היתר לפיצול סעדים בתובענה הראשונה, לפני שניתן בה פסק-דין (בש"א 13026/4), בעוד שמדובר בתובענות הנוגעות לאותה עילה. בפסק-דינה מיום 29.4.04, קיבלה השופטת ה' גרסטל את טענות משיב 1 בבקשתו, ומחקה את התובענה השניה. ערעור שהוגש על פסק-דין זה, לבית המשפט העליון (ע"א 9542/04), התקבל ביום 2.1.06 והתובענה הוחזרה לבית-משפט זה, לצורך הדיון בה לגופה (להלן: "
פסק-הדין בערעור").
4. בה"פ 321/05 עתרה המבקשת לסעד הצהרתי, לפיו הסכם הפשרה נכרת עקב טעות מצדה, אשר הנו תוצאת הטעיה מצד המשיבים, המזכה אותה לבטלו ובעקבות זאת, אף דין פסק-הדין בפשרה להיות מבוטל. לחלופין, עתרה המבקשת לסעד הצהרתי, לפיו הסכם הפשרה נכרת כתוצאה מטעות מצדה, אשר לולא הטעות לא היתה מתקשרת בהסכם הפשרה, וכתוצאה מכך, זכאית היא לבטל הסכם הפשרה ולביטול פסק-הדין בפשרה.
5. בבקשתה שבכותרת, עתרה המבקשת למתן פסק-דין בה"פ 321/05, על-פי העתירות הכלולות בו, מבלי לדון בתובענה לגופה, וזאת בטענה, כי בפסק-הדין בערעור קבע בית-המשפט העליון "ממצאים והכריע לגופן של הפלוגתאות הנדונות בפני בית משפט זה, ממצאים וקביעות המהווים משום 'השתק פלוגתא'...", המקימים למבקשת עילת הטעיה, על-פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המזכה אותה בביטול הסכם הפשרה, כפי עתירתה בתיק העיקרי.
המשיבים 1-4 מתנגדים לבקשת המבקשת מנימוקים שונים (העדר תצהיר התומך בבקשה; כי ממצאי בית-המשפט העליון התייחסו להליך שבפניו, מבלי שנשמעו ראיות על נסיבות כריתת הסכם הפשרה, ועל כן, אינם השתק פלוגתא; כי משיבים 2-5 לא היו צדדים בהליך הערעור ועל כן, ההשתק לא יכול לחול כלפיהם; כי אין לבטל הסכם פשרה שכבר בוצע ועוד). משיב 5 מתנגד אף הוא לבקשה, מן הטעם שמרשתו לא היתה צד לדיון בבית-המשפט העליון ומן הטעם, שהסכם הפשרה כבר בוצע על-ידי מרשתו, אשר שילמה למבקשת את סכום הפשרה.
6. אכן, מעיון בפסק-דינו של בית המשפט העליון עולה, כי קבע, בתמצית, כדלקמן:
א. כי עילת התביעה בתובענה הראשונה ועילת התביעה בתובענה השניה, הנן עילות תביעה נפרדות, שלא הזקיקו, מלכתחילה, היתר לפיצול סעדים.
ב. כי שוכנע, שחתימת הצדדים על הסכם הפשרה, התבססה על הסכמה, שההליכים בתביעה השניה ימשיכו כסדרם.
ג. כי המשיב 1, יצר בפני המבקשת מצג מפורש, לפיו יחול הסכם הפשרה על התביעה הראשונה בלבד, בעוד שהתביעה השניה תמשיך להתברר.
ד. כי המשיב 1 הסתיר מהמבקשת ומנציגיה, כוונתו לעשות שימוש בפסק-הדין בפשרה, על מנת לסלק את התביעה השניה וכי לו ידעה המבקשת תכניתו זו של המשיב 1, לא היתה מתקשרת עמו בהסכם הפשרה.
ה. כי המשיב 1 נהג בחוסר תום לב, בפעלו כאמור.
ו. כי המשיב 1 מנוע מלטעון כי יש לדחות התביעה השניה מטעמים שבסדרי דין.
7. טעמים דיוניים הביאוני לכלל מסקנה, שאין להעתר לבקשה ואלה נימוקי:
א. על מנת שתתקבל טענת מעשה בי-דין - בין אם מדובר בהשתק עילה ובין אם מדובר בהשתק פלוגתא, על הטוען טענה מעין זו להעלותה בכתב-טענותיו ובהזדמנות הראשונה. לטעמי, מן הראוי היה שהמבקשת תעתור לתיקון תובענתה העיקרית (המרצת הפתיחה), על מנת לכלול בגדרי טענותיה, את הטענות בדבר השתק פלוגתא. עם זאת, אין מניעה להעלות טענה כזו, במסגרת בקשת ביניים, משנודעה הטענה, כמו במקרה דנן, לאחר הגשת כתבי הטענות.
ב. טענת השתק פלוגתא, הנה טענה מעורבת של עובדה ושל דין. עובדה - שכן, על הטוען טענה מעין זו, להביא תשתית עובדתית נאותה, המצביעה על כך, כי הפלוגתא לגביה הוא טוען שיריבו מושתק מלהעלותה, אכן הועמדה לדיון בהליך הקודם, נדונה, היינו, הובאו לגביה הראיות הרלבנטיות (במקרה הנדרש) והיא הוכרעה סופית באותו הליך.
ג. ועוד. ככלל, השתק מפאת מעשה בי-דין, חל בין אותם צדדים להליך ואינו יכול לחול על מי שלא היה צד להליך הקודם. ברם, לעתים, הדין מרחיב תחולת טענת השתק כזו, אף כלפי מי שלא היה צד להתדיינות הקודמת, וזאת, כאשר יש לאותו אדם יחסי "קרבה משפטית" (privity) לבעל-הדין בהליך הקודם. מושג הקרבה המשפטית, כולל בחובו קרבת אינטרס, או קרבת ענין, של אותו אדם כלפי עניינו של בעל-הדין בהליך הקודם (ולהרחבה ראו, נינה זלצמן
מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, סעיף 171).
ד. לטענת המבקשת דנן (בתגובתה לטענות המשיבים), בין משיב 1 לבין משיבים 2-5 קיימים אותם יחסי קרבה, הדרושים לצורך הרחבת השתק הפלוגתא גם כלפיהם. טענות שבחלקן, אם לא ברובן, הן טענות שבעובדה.
ה. נראה לי, כי בהעדר תצהיר התומך בעובדות עליהן סומכת בקשה זו, ושאינן כלולות בתצהיר התומך בהמרצת הפתיחה, לא קיימת תשתית עובדתית מתאימה, לצורך שקילת הטענה, האם בין משיב 1 לבין משיבים 2-5 קיימים יחסים כאלו, אשר לפי הדין, מקימים קרבה משפטית, היכולה להביא לתחולת השתק פלוגתא, בהנחה שפסק-הדין בערעור מקים השתק פלוגתא כנטען. יתר על כן, כאמור, לטעמי, מוטב היה לו המבקשת היתה עותרת לתיקון תובענתה (המרצת הפתיחה), על מנת לכלול בגדרה טענותיה לענין תחולת השתק פלוגתא על מי מהמשיבים, אם קיים כזה ולא מגישה בקשתה בדרך שהוגשה.