1. לפני בקשה מטעם הנתבעת בהליך העיקרי, מדינת ישראל - משרד הבטחון (להלן -
"המבקשת"), להורות למשיבים, הנדייה מחמוד דאוד צברי ו-9 אח' (להלן -
"המשיבים"), ליתן ערובה לתשלום הוצאות המבקשת בשיעור ראלי, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן -
"תקנות סדר הדין האזרחי").
2. הרקע להגשת הבקשה דנן - תביעת המשיבים, נשוא ההליך העיקרי, לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו להם. כנטען בכתב התביעה, ביום 20.2.2002 השתלט כוח של צה"ל על בנין שבבעלות המשיבים בעיר שכם, וביום 7.4.2002 הרס כוח צה"ל את הבנין לחלוטין, על תכולתו. לטענת המשיבים, המבקשת אחראית לנזקים כמפורט בכתב התביעה, בין היתר, מחמת גזל, רשלנות, חוסר זהירות, פזיזות והפרת חובה חקוקה שלה ושל מי מטעמה. בכתב ההגנה דחתה המבקשת את טענות המשיבים, בהדגישה כי נזקיהם, המוכחשים, נגרמו במסגרת פעולה מלחמתית. בין היתר, נטען בכתב ההגנה, כי הבנין נהרס לאחר שהתקבל מידע על הטמנת מטעני חבלה במקום, המכוונים כנגד חיילי צה"ל, ולאחר שהבנין פונה מכל יושביו.
הבקשה
3. ב"כ המבקשת, עו"ד אירית קלמן-ברום, השתיתה בקשתה על מספר אדנים: האחד,לפיו סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים, שכן הריסת המבנה היתה הכרחית ומוצדקת, בהיותה פעולה מלחמתית, בגינה פטורה המבקשת מאחריות בנזיקין. יתרה מזאת, בצדם של סיכויים קלושים להצלחת התביעה, ניהולה יחייב המבקשת בהוצאות רבות, לרבות שכירת שירותי מומחים ושמאים. השני,לפיו הואיל והמשיבים מתגוררים בשטחי הרשות הפלשתינית (בעיר שכם), מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, קמה למבקשת הזכות להבטיח פרעון הוצאותיה, היה והתביעה נגדה תדחה. בהפנותה להלכה הפסוקה, טענה ב"כ המבקשת, כי המשיבים אינם כפופים להליכי הוצאה לפועל, ומשכך לא ניתן לאכוף עליהם פסק דין המטיל עליהם חיוב בהוצאות. אף בהעדר מנגנון אכיפת פסקי דין בשטחי הרשות הפלשתינית יש כדי לתמוך בבקשה. משכך, באיזון האינטרסים של הצדדים, יש ליתן הבכורה לזכות הקניין של המבקשת. השלישי,לפיו העדר חיוב המשיבים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת יוצר אי שוויון בין המשיבים לתובעים אחרים, שכן אלה אינם מסתכנים במאומה עם הגשת תביעתם, בהינתן כי לא ניתן יהא לגבות מהם הוצאות במידה ותביעתם תדחה. כמו כן, יש בכך כדי לעודד תובעים כגון דא להגיש תביעות סרק.
בהתייחסה לטיב הערובה ענה ב"כ המבקשת, כי יש לחייב המשיבים בהפקדת ערובה הניתנת למימוש בישראל, קרי, הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית צמודת מדד בלתי מוגבלת בזמן. אשר לגובה הערובה, טענה ב"כ המבקשת, בהפנותה להלכה הפסוקה, כי על הערובה להיות בשיעור ראלי, בהעדר אפשרות להיפרע מנכסי המשיבים. יתרה מזאת, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי נוקטת בלשון
"
כל הוצאותיו של נתבע", לאמור אין כוונה לסכום סמלי או חלקי, שכן מטרת הערובה הינה ליתן בידי הנתבע אפשרות ראלית להפרע הוצאותיו היה והתביעה נגדו תדחה. בענייננו, טענה המבקשת, בין היתר, להוצאות הכרוכות באיתור חומר ארכיוני, עריכת חקירה פרטית, זימון עדים והכנת תצהירים.
ב"כ המבקשת ביקשה להדגיש, כי הגם שעל-פי ההלכה הפסוקה אין צורך לבחון סיכויי הצלחת התביעה בהידרש בית המשפט לבקשה לחיוב נתבע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות, הרי שבענייננו אלה קלושים ואף בטעם זה יש כדי לתמוך בבקשה. הבקשה לא נתמכה בתצהיר.
תגובת המשיבים
4. ב"כ המשיבים, עו"ד נסראת דקואר, מתנגד לבקשה. לטענתו, תכליתה של הבקשה הינה לחסום דרכם של המשיבים בהגשת התביעה דנן כנגד המבקשת. לטענת ב"כ המשיבים, חיוב המשיבים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקשת יהווה נטל כלכלי נוסף על כתפיהם, אשר ממילא איבדו את כל רכושם ומקור פרנסתם עם הריסת הבנין על-ידי המבקשת. בכך, ייסתם הגולל על תביעתם ותפגע זכות יסוד המוקנית להם להביא עניינם בפני בית המשפט. בהפנותו להלכה הפסוקה, הדגיש ב"כ המשיבים את זכות המשיבים לגישה לערכאות, הגוברת על זכות המבקשת להבטחת תשלום הוצאותיה. ב"כ המשיבים הוסיף וטען, כי לאור הודאת המבקשת בהריסת הבנין, ישנם סיכויים טובים להצלחת התביעה, נימוק המהווה שיקול נוסף לדחיית הבקשה ולהעדפת אינטרס המשיבים.
אשר לטענת ב"כ המבקשת בדבר העדר מנגנון אכיפת פסקי דין והחלטות בתחומי הרשות הפלשתינית, טען ב"כ המשיבים, כי במחסומים הפרושים לאורך הכניסה לירושלים ישנם מסופי מידע, המכילים מידע, בין היתר, בנוגע לחיובים כספיים של תושבי הרשות הפלשתינית. מסופים אלה מהווים אמצעי אכיפה והרתעה, שכן בהעדר תשלום חיוב כספי לא יהא בידי החייב לקבל היתר כניסה לישראל.
בהתייחס לטיב הערובה ולגובהה, טען ב"כ המשיבים, לחילופין, כי יש להמירה בערבות ממשית של אזרח או גוף ישראלי ולהעמידה, לכל היותר, על סך של 5,000 ש"ח. בסיפא דבריו ביקש ב"כ המשיבים להדגיש פערי הכוחות בין המבקשת, מדינת ישראל, על משאביה ויכולותיה, לבין המשיבים, הצד החלש, כלשונו, המבקשים לברר תביעתם בגין נזקי רכושם בפני ערכאת השיפוט בישראל, הטריבונל השיפוטי היחיד אשר בפניו רשאים המשיבים לברר תביעתם כאמור. ולבסוף טען ב"כ המשיבים, כי גם אם ייפסקו לחובת המשיבים הוצאות "אין חשש שלא ישולמו". המשיבים לא צירפו לתגובתם תצהיר לתמוך בטענותיהם העובדתיות.
דיון
5. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בבקשה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
6. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירה סמכות בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, קובעת לאמור:
"519. ערובה לתשלום הוצאות
(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) ...".
עיון בלשון התקנה מעלה כי זו אינה קובעת קריטריונים להפעלת שיקול דעת בית המשפט בהידרשו לבקשה לחיוב תובע ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. ברם, במרוצת השנים גובשו בפסיקה כללים ועקרונות, אשר יש בהם כדי להנחות בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו כאמור.
כלל הוא, כי בית המשפט לא יצווה על תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות נתבע, אלא בנסיבות חריגות. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00
שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000), בקובעה בעמוד 848 לאמור:
"במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש וראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה."
(ראו גם, רע"א 2442/98
יצחק מיוחס נ' מיכאל רוזן, פ"ד נג(3) 145, עמודים 149-150 (1999); רע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, עמוד 650 (1990)).
הלכה פסוקה היא, כי לכל אדם זכות בסיסית להביא את עניינו לפני הערכאות השיפוטיות המוסמכות, שכן המדובר בזכות יסוד, המאפשרת לפרט להגן על זכויותיו השונות ולממשן. מזכות זו נגזרת גם זכות הפרט שתהא בידו אפשרות מעשית לפנות לבתי המשפט, הווה אומר, שלא יועמדו בדרכו מכשולים, אשר ימנעו ממנו מימוש הזכות ויכבידו עליה באופן בלתי סביר, לרבות הגבלות נורמטיביות ויישומן במקרה קונקרטי, כדוגמת הוראת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו, ע"א 3115/93
ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549 עמודים 558-559 (1997); ע"א 733/95
ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, עמודים 628-629 (1997); ע"א 3833/93
יוסי לוין נ' אילנה לוין, פ"ד מח(2) 862, עמודים 874-875 (1994); ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, עמודים 444-445 (2003)).
7. יחד עם זאת, עיון בפסיקה מלמדנו, כי בתי המשפט ביכרו חיוב תובע בתשלום ערובה להבטחת הוצאות נתבע, במקרים בהם התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט בישראל, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, מהם יכול הנתבע להיפרע; זאת בכפוף לכך שלא חלה על התובע תקנה 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1968. כמו כן, כאשר התובע לא המציא מענו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן בכך גילה, לכאורה, כוונה להכשיל הנתבע בגביית ההוצאות (ראו,
רע"א 544/89, לעיל, עמוד 650; י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמוד 900; אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה-2005), עמוד 673).