בש"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
18043-06
22/08/2006
|
בפני השופט:
אלשיך ורדה - סגנית נשיא
|
| - נגד - |
התובע:
ר.ב. עו"ד
עו"ד אילן בומבך ואח'
|
הנתבע:
אמנון לוי ואחר'
|
| החלטה |
לאחר שעיינתי בבקשה למתן צו מניעה זמני, וזאת לאור ההלכה שקבע בית המשפט העליון ברע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992)בע"מ ואחר' נ. פרופ. משה אטינגר, מצאתי כי אין מנוס מדחייתה. זאת, הן בשל פגמים לכאוריים שנפלו בבקשה ומשליכים אודות סיכויה להתקבל, והן נוכח ההלכה הפסוקה והמחייבת אשר חזרה ואישרה למעשה את הלכת אבנרי ע"א 214/89 אבנרי נ. שפירא, וזאת חרף חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ראשית אעיר, כי עיון בבקשה לנוכח תגובת המשיבים (לבקשה קודמת שנמחקה, הבוקר, אליה צורפה תגובה זו) מעלה ספק, האם מתמודד המבקש הלכה למעשה עם חלק מרכזי (שלא לומר - עיקרי) בטענות שמעלה התוכנית כנגדו; בעוד שהבקשה לצו מניעה זמני עוסק בהרחבה בסוגיית הטענות הנוגעות לאיחור בהגשת התביעה, הרי שכמעט ואין בו התמודדות עם מספר טענות עקרוניות אחרות וחמורות יותר שמועלות נגדו - בין היתר בפרשיות הנוגעות לעיקולים, צו עיכוב היציאה מהארץ וכיוצא באלו.
אוסיף ואעיר, כי גם אם מכחיש המבקש את הטענות מכל וכל, הרי שלפי מצוות תקנות סדר הדין האזרחי, חובתו היתה לדון בהן במפורש ולהפריכן, ולא לצאת ידי חובתו בהכחשה לקונית וגורפת, הנראית על פניה כ"מוצנעת" לעומת הטיעון הנרחב העוסק בסוגיית איחור בהגשת התביעה. אי לכך, קשה להמנע מהמסקנה, כי טענות המשיבים בדבר אי-גילוי מלא של פרטים אינן נראות כמופרכות על-פניהן. לדבר זה משמעות מכריעה, וזאת בעיקר נוכח העובדה, כי עסקינן בצו מניעה, קל וחומר מסוג אותו נמנעת ההלכה הפסוקה מליתן, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.
זאת ואף זאת; בלא להכריע לגופו של עניין במחלוקות העובדתיות כבדות-המשקל בין המבקש לבין המשיבים, הרי ספק גדול אם ניתן לקבוע, באורח ברור וא-פריורי, כי הגנת המשיבים אינה אלא "הגנת סרק", או אפילו הגנה רעועה. זאת אף מכח קל וחומר, כאשר בבקשה אין התייחסות מספיקה לטיעוני המשיבים בדבר עימות מצולם בין הצדדים ואלמנטים נוספים שמחזקים לכאורה את טיעוניהם. כל זאת, כאשר בעניין אטינגר נקבע, על ידי בית המשפט העליון, כי אף לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי די בהגנה שנראית על-פניה רעועה (אך לא עולה לכדי הגנת סרק של ממש) בכדי להמנע ממתן צו מניעה בגין טענת הוצאת לשון הרע, וכך נאמר שם על-ידי כב' השופטת בייניש (כתארה דאז):
"
... במקרה הנוכחי, לא עלה בידי המשיב להראות שלמבקשים לא תהיינה טענות הגנה כלשהן וכי הגנתן תהיה הגנת סרק. גם אם נקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי ביחס לטענות ההגנה הלכאוריות של המבקשים - לפיה הממצאים עליהם התבססו המבקשים הינם ממצאים קלושים, ולכן מדובר ב"הגנה רעועה" - הרי שעדיין אין מדובר ב"הגנת סרק" ועל כן אין ליתן במקרה זה, צו למניעת הפרסום".
אוסיף ואעיר,כי על פניו נראה כי ההגנה שעשויים המשיבים להעמיד, כולל מחלוקות עובדתיות שיש לבררן, נראית חזקה באורח ניכר יותר מזו שיכלו להעמיד הנתבעים בפרשת אטינגר - ואף מכאן עולה, כי דין הבקשה לצו מניעה להדחות.
אם כוונת המבקש כאמור בבקשתו הינה "לכרסם" ( כך בלשונו - ו.א.)בהלכת אבנרי , הרי שלאחר פסיקת בית המשפט העליון בענין פרופ. אטינגר, ידי כבולות, והמקום לעשות זאת, הינו בית המשפט העליון; בעניין זה, קבעה כב' השופטת בייניש (כתארה דאז) כדלקמן:
"
יש לזכור כי הנחת המוצא של ההליך כולו נשענה על הלכת אבנרי,
אשר אין חולק כי עומדת היא בעינה (ההדגשה שלי - ו.א) דעתי היא כי יש להזהר זהירות רבה בטרם נקבע כי יש בסיס לכרסום בהלכה זו. זאת נוכח חשיבותו של חופש הביטוי להגנה על שיטת המשטר שלו, ועל ערכיה..."
בשולי הדברים יוער, כי הצדדים חלוקים אף בעניין היקפה של זכות התגובה אשר ניתנה למבקש; לגרסת המשיבים, ניתנה לו זכות להעלות את גרסתו, והם מתעתדים לשדרה בצוותא-חדא עם התוכנית; דומה, כי די בכך בכדי לעמוד בתנאים האמורים באוביטר של הלכת אטינגר. אוסיף ואעיר, כי אין די בטענות על "אפיון שלילי" של המשיב שמושג באמצעות שיטת הצילום או העריכה, בכדי ליתן סעד כה גורף כזה המבוקש במקרה דנן. דומה, כי לפי ההלכה הפסוקה, הרי שדינו של עניין זה להידון במסגרת התביעה העיקרית.
לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להדחות.