1. בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים 1 עד 4 (להלן - "
המשיבים") לבצע פעולה משפטית כלשהי במקרקעין הידועים כחלקה 8 בגוש 10266, שבתחום העיר שפרעם (להלן - "
המקרקעין"). כמו כן עותר המבקש לצו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים להחזיק בקרקע, להשתמש בה, לבנות עליה או לעשות עליה עבודה כלשהי.
2. על פי נסח ממרשם המקרקעין שצורף לבקשה, שטח המקרקעין הוא 5,535 מ"ר, והם בבעלותם המשותפת של המשיבים 1 ו- 2, בחלקים שווים.
3. ההליך נפתח בכתב תביעה שהוגש מטעם המבקש. בתביעתו טוען המבקש, כי בתאריך 27.2.1999 נכרת חוזה בינו והמשיבים 1 ו- 2, ולפיו התחייבו המשיבים 1 ו- 2 למכור לו את המקרקעין. המשיבים הם שני אחים, ובאותה עת המשיב מס' 2 היה קטין, והיה מיוצג על ידי הוריו, הם המשיבים 3 ו- 4.
על כן, בתביעתו העיקרית עותר המבקש לסעד הצהרתי, והוא, שיוצהר כי הוא הבעלים של המקרקעין.
4. לצד כתב התביעה העיקרית, הגיש המבקש בקשה לסעד זמני, וזאת על מנת להבטיח את הסעד ההצהרתי שהוא עותר לו בתביעה העיקרית. בקשה זאת היא הבקשה המונחת עתה לפני.
5. בפתח הדיון שהתקיים במעמד הצדדים הגיש ב"כ המשיבים תגובה לבקשה. בתגובתם טוענים המשיבים טענות שונות, ובין כל הטענות, שספק אם יש להן בסיס (מעשה בית דין, השתק, מניעות, שיהוי, התיישנות, ועוד), טוענים המשיבים שלוש טענות עיקריות:
(א) המשיבים אינם מכירים את המבקש ומעולם לא היה להם קשר עמו.
(ב) החוזה שצורף לבקשה לסעד זמני, עליו מבסס המבקש את טענותיו, הוא חוזה מזויף.
(ג) המשיבים מעולם לא קיבלו מאת המבקש סכום כסף כלשהו עבור המקרקעין.
אציין, כי במהלך הדיון בבקשת המבקש, הצהיר ב"כ המשיבים, כי בשלב העכשווי, אין בכוונת המשיבים למכור את הקרקע או לעשות בה פעולה כלשהי, אפילו לא יינתן צו מניעה זמני לבקשת המבקש.
6. אילו היה עלי להכריע גורלה של הבקשה על סמך טענות המבקש מחד גיסא, וטענות המשיבים מאידך גיסא, קרוב לוודאי שהיה מקום להעתר לבקשת המבקש וליתן צו המניעה המבוקש, כדי להקפיא המצב הקיים עד לסיום הדיון.
ואולם, כפי שהערתי בהחלטתי מיום 10.10.2007, בעת שקבעתי הדיון במעמד הצדדים, מתעוררת שאלה נכבדה בדבר זכותו הלכאורית של המבקש לקבל הסעד העיקרי שהוא עותר לו בכתב התביעה.
7. דין הוא, שעסקה במקרקעין, המבוצעת על ידי קטין, טעונה אישור בית המשפט (וראה סעיף 20(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962). עניין זה לא נעלם מעיניו של עורך הדין שערך את החוזה, ובסעיף 7 לחוזה נקבע:
"שני הצדדים מצהירים ומאשרים כי מאחר והקונה מס' 2 הינו קטין לא תהיה העסקה ביניהם שלמה וברת ביצוע אלא לאחר קבלת אישורו של בית המשפט המחוזי לעסקה זו ואשר יקבע בה כי העסקה הינה לטובת הקטין."
לא ברור מדוע נכתב כי יש צורך באישור בית המשפט המחוזי, שהרי העסקה טעונה אישורו של בית המשפט לענייני משפחה, שהוקם לפני מועד כריתת החוזה. ואולם, הדגש הוא על כך, שבלא אישור בית המשפט לעסקה, שני הצדדים - היינו, המבקש מחד גיסא והמשיבים מאידך גיסא -מצהירים, כי העסקה ביניהם לא תהיה שלמה וברת ביצוע.
8. לפיכך, כדי לזכות בסעד הסופי שהוא עותר לו בתביעה העיקרית, יהיה על המבקש להציג אישורו של בית המשפט המוסמך לעסקה. כל עוד לא יוצג אישור כאמור, הרי על פי הצהרת הצדדים לחוזה, העסקה לא תהיה ברת ביצוע, ומשמעות הדבר שלא ניתן לאכוף אותה, וממילא לא ניתן להצהיר כי המבקש הוא בעלים של המקרקעין, כמבוקש על ידו בתביעה העיקרית.
עד עתה לא הציג המבקש אישורו של בית המשפט המוסמך לעסקה, ונראה לכאורה, שגם לא יעלה בידו לעשות כן. הטעם להנחה לכאורית זאת טמון בכך, שבמהלך הדיון הפתיע ב"כ המבקש ושלף מתיקו צילום של שיק, שנחתם על החלק (דמתקרא במקומותינו "שיק בלנקו") על ידי אדם בשם איברהים בסול, ונמסר לידיו הנאמנות של עורך הדין שערך את החוזה. איברהים בסול אינו נמנה על המשיבים, אך על פי שם משפחתו הוא ככל הנראה קשור אליהם. מכל מקום, בתחתית הצילום שהוגש, כתב עורך הדין שערך את החוזה הערה בכתב ידו, וחתם בחתימתו ובחותמתו, וזה נוסח ההערה:
"השיק הנ"ל נמצא בנאמנות במשרדי עד לאחר שבית המשפט לענייני משפחה יאשר עסקת מכר קטין של מוחמד עלי בסול בחלקה 8 שבגוש 10266."
כיוון שהשיק נחתם על ידי אדם המשתייך לצידם של המשיבים (המוכרים), הדעת נותנת, שהופקד בידי עורך הדין למקרה שבית המשפט לא יאשר את העיסקה, ואז יתעורר הצורך להחזיר למבקש (הקונה) את סכום הכסף ששילם למשיבים. העובדה שהשיק עדיין מוחזק בידי עורך הדין, ולא נמסר לקונה או לא הוחזר למוכרים, מלמדת שעדיין קיים הצורך להבטיח את זכות המבקש לקבל את התמורה ששילם בחזרה, וזאת משום שטרם נתברר אם בית המשפט יאשר את העסקה אם לאו.