זוהי בקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב לתקופה של שלושה חודשים נוספים.
יש להעיר, כי הבקשה במקורה נוסחה כבקשה לעיון חוזר בהחלטת הקצין הממונה, אך בהסכמת הצדדים - לאחר שב"כ המבקשת הודה כי נפלה שגגה בניסוח כותרת הבקשה ובמקביל, חזר בו ב"כ המשיב מבקשתו למחוק את הבקשה על הסף- הבקשה תידון לגופה כעתירה להטלת ערבויות בהתאם לסעיף 46(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו- 1996.
אין מחלוקת, כי ביום 4/4/05 נעצר המשיב ושוחרר בערובה על ידי הקצין הממונה, כאשר בין יתר התנאים הוטל עליו, בהסכמתו צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך שלושה חודשים.
לטענת ב"כ המבקשת, עסקינן בחקירה סבוכה שעוד רחוקה מסיום, כאשר החשדות המיוחסים למשיב הם, כי נטל במרמה מתוך כספי החברה הציבורית "נוגה" סכום של יותר מ-20 מליון ש"ח בתקופה שבין השנים 2000-2002.
לדברי ב"כ המבקשת, הגם שקיימים חשדות מבוססים נגד המשיב, עסקינן בחקירה שהיא אחת המורכבות המתנהלת היום ברשות לניירות ערך כאשר חומר החקירה שנתפס מתפרש על יותר ממאה ארגזים ויש עוד צורך בפעולות חקירה רבות נוספות טרם העברת התיק לפרקליטות.
לדברי ב"כ המבקשת, קיים חשש אמיתי שהמשיב ימלט מאימת הדין אם יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ, וזאת, גם אם בפועל, אין ביד המבקשת להצביע על חשדות קונקרטיים לכך שהוא מתעתד כעת לעזוב את הארץ.
ב"כ המבקשת הסביר, כי כאשר מצרפים יחד את סכומי הכסף הגבוהים שעל פי החשד נגנבו על ידי המשיב, העובדה שעל פי חומר הראיות סכומים גבוהים של כסף מצאו דרכם מן הארץ לחו"ל וכן, שלמשיב חשבונות בנק בחו"ל , הרי שמצד אחד למשיב עשוי להיות אינטרס לעזוב את הארץ ומצד שני, הוא בעל יכולת להסתדר בחו"ל ולנהל שם את חייו.
ב"כ המשיב התנגד לבקשה בטענה שאין הצדקה להגביל את חירותו של המשיב לפרק זמן נוסף במצב שבו לא ניתן להצביע על חשש ממשי, קונקרטי שהוא עתיד לעזוב את הארץ. לדבריו, למשיב משפחה ורכוש בישראל ומרכז חייו הוא בארץ.
לדברי ב"כ המשיב, ראיה לכך שאין בדעת המשיב לעזוב את הארץ ניתן למצוא בעובדה שהמשיב מנהל הליכים אזרחיים בארץ הן כתובע והן כנתבע. בעוד שהגשת התביעות נגדו לא הביאה אותו לעזוב את הארץ עד היום, הרי שכתובע, יש לו דווקא אינטרס ברור להישאר בארץ למצות את תביעתו.
עוד נטען, כי המשיב הפקיד ערבויות כספיות נכבדות כחלק מתנאי השחרור בערובה , דבר שגם בו יש כדי להבטיח את הישארותו בארץ.
אין מחלוקת, כי על פי הפסיקה הנוהגת (ראה ב"ש 5851/00 יעקוב רבינוביץ נ' מדינת ישראל), בית המשפט בבחנו הטלת מגבלות על זכותו של אדם לצאת את הארץ, עושה כן על פי אמות מידה הנותנות משקל רב לזכות האדם לחופש ולאי הגבלת חירותו.
אלא שלמול החובה לעשות כן, יש גם לבחון את חשיבותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי שמכוחו באה העתירה להגביל את חופש התנועה. בכלל זה נבחנים רמת החשש לפגיעה באינטרס הציבורי ועד כמה ניתן להסתפק באמצעי פוגעני פחות מבלי לפגוע באותו אינטרס.
במקרה שלנו הציג בפניי ב"כ המבקשת נתונים על כך שקיימים חשדות הקושרים את המשיב לביצוע המעשים המיוחסים לו. מדובר לכאורה במעשים חמורים ביותר בהיקף כספי עצום.
המציאות וניסיון החיים מלמדים, כי כגודל החשדות וכגודל המעורבות הפלילית המיוחסת למשיב, כך גם האינטרס או המניע שעשוי להיות לו לעזוב את הארץ ולהימלט מאימת הדין.
אומנם נכון, שב"כ המבקשת לא הציג בפני בית משפט ראייה שממנה ניתן ללמוד על כוונה ממשית/אופרטיבית של המשיב לעזוב את הארץ, אך במצב שבו מדובר במי שניהל עסקים בחו"ל ויש אינדיקציה לכך שהוא בעל חשבונות בנק בחו"ל, קיימת למראית עין האפשרות, שאם יבחר לעזוב את הארץ בצוק העיתים, הוא יוכל בנקל להתאקלם בחו"ל ולנהל שם אורח חיים סביר.
אין מחלוקת, כי המשיב הסכים לבקשת הקצין הממונה להגביל את חירותו למשך שלושה חודשים. מטיעוני ב"כ המשיב עולה, כי גם כיום אין למשיב כוונה ספציפית לצאת את הארץ וכי התנגדותו להארכת צו עיכוב היציאה מן הארץ היא עקרונית במהותה.
מבלי לזלזל באותם טעמים עקרוניים, לעובדות האמורות חשיבות כאשר בית משפט צריך לשים על כפות המאזניים את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לאפשר למבקשת למצות את חקירתה באין מפריע, לבין עוצמת הפגיעה במשיב אם תתקבל הבקשה.
נתתי דעתי לאותם הליכים אזרחיים שעליהם הצביע ב"כ המשיב כנימוק להעדר חשש שהמשיב ימלט מן הארץ, אך לטעמי אין ללמוד גזירה שווה מהם. אין באלה בהכרח כדי ללמד על כוונת המשיב להישאר בארץ.
ראשית, אין דומים הליכים אזרחיים לפליליים מבחינת רמת החשש או הסיכון שבפניהם ניצב הנתבע לעומת הנאשם, ושנית, במעמדו כתובע יכול המשיב בהחלט לנהל את ענייניו גם באמצעות עורך דין מבלי להצטרך להגיע לדיון.