א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (השופט הווארי) מיום 15.8.10 בתיק מ"ת 41991-06-10, בה הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.
רקע והליכים
ב. נגד המשיב, יליד 1987, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נשיאת נשק ותחמושת שלא כדין (מספר מקרים), עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977; החזקת נשק ותחמושת שלא כדין (מספר מקרים), עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק; יריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק.
ג. להלן בקצרה תיאור האירועים כעולה מכתב האישום. כנטען, משך מספר שנים הצטייד המשיב בכלי נשק מסוגים שונים, אותם הסתיר בביתו. בכתב האישום נמנו אקדח ומחסניות, רובה אוטומטי מאולתר ומחסנית, אקדח דמוי עט, קופסאות כדורים ומטען חבלה מאולתר, וכן מחסנית ריקה. ביום 12.6.10 השתתף המשיב בחתונה שהתקיימה בישוב בו הוא מתגורר. במהלך החתונה ירה המשיב, ביחד עם אחרים, באקדח וברובה כ-50 כדורים בלב שכונת מגורים.
ד. בהחלטתו מיום 5.7.10 הורה בית המשפט המחוזי (השופט הווארי) על הגשת תסקיר מעצר. בית המשפט ציין, כי למשיב אין עבר פלילי וכי מעשיו, הגם שחמורים הם, אינם ברמה "ברורה וזועקת" בה אין להורות על קבלת תסקיר. יצוין כי בתסקיר ראשון לא הומלצה מועמדות אחי המשיב כמפקח, ואילו בתסקיר שני הומלצה מועמדות הורי המשיב כמפקחים.
ה. ביום 15.8.10 הורה בית המשפט - לאחר עיון בתסקיר - על שחרור המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט ציין, כי המשיב מואשם בעבירות חמורות ביותר, המגלמות סיכון עצום לציבור, והדגיש, כי בנסיבות בהן השתמש המשיב בנשק חומרה מיוחדת. ואולם נקבע, לא בלי התלבטות, כי במקרה הספציפי דנן סתר המשיב את חזקת המסוכנות. צוין, כי המשיב הוא צעיר נורמטיבי ללא עבר פלילי, ושירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר. עוד נאמר, כי בנסיבות המקרה יש להורות על חלופת מעצר בבית הורי המשיב, הגם שלרוב בעבירות כגון אלה המיוחסות למשיב, אין נהוג לעשות כן. נוכח האמור הורה בית המשפט על שחרור המשיב לחלופת מעצר במעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוחם, הפקדת 10,000 ש"ח וחתימה על ערבות עצמית בגובה 15,000 ש"ח, הפקדת ערבות של כל אחד מהערבים בגובה 15,000 ש"ח, צו איסור יציאה מהארץ והפקדת דרכון, פיקוח משטרתי, פיקוח של שירות המבחן למשך חצי שנה ואיזוק אלקטרוני. על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.
הערר והדיון
ו. בערר נטען, כי שגה בית המשפט קמא בהורותו על שחרור המשיב לחלופת מעצר. נטען, כי העבירות המיוחסות למשיב מגלמות מסוכנות רבה, ונסיבות המקרה דנן חמורות; נטען, כי משך החזקת הנשק, כמותו, גיוונו והשימוש שנעשה בו מעידים על כך. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שהמשיב ניהל, עד לאירוע הירי, אורח חיים נורמטיבי - שכן צבירת כלי נשק משך תקופה ארוכה (כשש שנים) אינה מתיישבת, מיניה וביה, עם טענה זו, אלא להיפך. עוד נטען, כי נגד המשיב קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית שלא הופרכה, וכי היה על הוריו של המשיב (המיועדים לשמש כמפקחים) לדעת כי בנם צובר כלי נשק ומסתירם בביתו, ועל כן נראה שלא יוכלו לפקח עליו כדבעי. משכך, נתבקש מעצר המשיב עד תום ההליכים.
ז. בדיון טען עו"ד גלבפיש למדינה, כי בית המשפט קמא פעל להיפך מן האינטרס הציבורי, שהוא מניעת פשיעה בנשק, ומן החזקה הסטטוטורית בכגון דא, בשחררו את המשיב; מדובר על מגוון שלם של נשק שתמונות בתיק החקירה מעידות עליו - ארסנל שהמשיב מתפאר בו, הכולל נשק לא חוקי המיועד לשימוש לא חוקי, והמשטרה הציבה מלחמה בנשק כזה כיעד. נטען כי אין במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות שחרור; בתסקיר נזכרת שאיפה לרווח כספי מן הנשק. יתר על כן, לא כל הנשק נמצא, ועסקינן לא במעידה אלא ב"נורמה". יתר על כן, כך נטען, הורי המשיב המוצעים כמפקחים אומרים כי היו נכנסים לחדר המשיב לצורך ניקויו, ולא היו מודעים לנשק, דבר שאין להלמו. נתבקש כי המשיב ייעצר, מה גם שלא הסגיר - כאמור - את הנשק שלא נמצא, ולא התנצל. הוצג מסמך של המחוז הצפוני של המשטרה מיום 15.8.10, שבו תיאור תופעה מרובה של שימוש באמל"ח בקרב ישובי מיעוטים בצפון (הוצג גם בבש"פ 5954/10 חמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
ח. עו"ד מסאלחה טען למשיב, כי כל עבירת נשק היא חמורה, אך מקום הענישה אינו במעצר אלא במשפט העיקרי עצמו; נאמר, כי בית המשפט נטה לשחרר גם במקרים בעלי חומרה של עסקאות בנשק, ואף ברצח; עוד נטען, כי קרובי משפחה אינם פסולים כערבים, והרי הרוב המכריע של שחרורים בחלופה הוא לפיקוח בני משפחה, ומה גם שההורים נבדקו על ידי שירות המבחן ונמצאו ראויים; כך, במיוחד מקום שלבנם - המשיב - אין עבר פלילי. ועוד, גם אם ישנה תופעה של ריבוי נשק שלא כדין בצפון - המבחן אינו כללי אלא ספציפי, מסוכנות המשיב. אשר לנשק עצמו, נטען (באופן מוזר לטעמי, נוכח הראיות לכאורה), כי מדובר בצעצועים, שכן אין חוות דעת שעסקינן בנשק של ממש).
הכרעה
ט. עיינתי בחומר הראיות, ולא יתכן חולק כי ישנן ראיות לכאורה כנגד המשיב, וכאמור איני יודע מנין באה טענת "נשק הצעצוע"; לכאורה, כי לא כך הדבר, והטענה גם לא הועלתה עד הנה.
י. אין ספק במסוכנות שבעבירות נשק, לא כל שכן בצבירתן. הנה דברים שנאמרו בבש"פ חמד הנזכר:
"עבירת הנשק המיוחסת למשיב לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין היא עבירת ביטחון כהגדרתה בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים, המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. חזקה זו תישלל רק במקרים חריגים שנסיבותיהם המיוחדות תצדקנה את שחרורו של נאשם לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (19.10.2007); בש"פ 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 12.8.2009))".
י"א. עו"ד מסאלחה בחריצותו הציג פרשיות שונות שבהן שוחררו אנשים בעבירות נשק. המתוה לנושא עבירות נשק נערך בהחלטתו של השופט בך משכבר הימים, בב"ש 625/87 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668, 671; שם סווגו עבירות החזקת נשק לפי חומרתן מן הכבד אל הקל, כשבקוטב הכבד החזקת נשק לשם מעשים המועדים לפגוע בבטחון המדינה או הציבור, אחריו החזקת נשק לשם ביצוע עבירות פליליות חמורות, ובדרגה הבאה החזקת נשק לעת מצוא לפעילות פלילית בעתיד. בהמשך המדרג מצינו צבירת נשק על ידי קבוצה כנגד יריבותיה; הגנה עצמית להגנה על ציבור או משפחה; החזקה לצורך ספורט, ציד או שעשוע; ולבסוף החזקה כמזכרת והחזקה ללא חידוש רישיון. לפי סעיף 30 לחוק המעצרים, החזקת נשק היא "עבירת בטחון" שמהוה, כאמור, עילת מעצר; ראו גם בש"פ 10610/08 אמסילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
בענייננו לא נמסרו כל עיקר טעמיו של המשיב לעבירות לכאורה, אך עצם קיבוץ נשק לא מועט וגם שימוש בו באירוע שמחה אומר דרשני עד מאד. יצוין, כי בכמות הנשק שונה מקרה זה מפרשת אמסילי (שם גם לענין מקום המעצר) או מבש"פ 6699/06 שמלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שהציג עו"ד מסאלחה; שם היה מדובר באקדח גנוב, ומבלי להקל בכך ראש, בודאי כשמדובר - בין היתר - בנשק "ארוך" כבענייננו, הדבר חמור יותר.
י"ב. אכן, דיני המעצר אינם שלב של ענישה, לה יוחד ההליך העיקרי (בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דריס (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן); "אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים" (בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) )(השופט ג'ובראן); או גם האסמכתאות בבש"פ 4135/08 דראושה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
י"ג. אך כאמור, עסקינן בנושא לא פשוט. ציינתי בבש"פ 4850/08 אבו הניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"ואולם, המחוקק לא קבע כי ישנה עבירה כלשהי שלא תיתכן בה חלופה, אלא שפשיטא כי השאלה היא עוצמת המסוכנות, והאם יכולה חלופה להפיג אותה במידה שתאפשר ויתור על מעצר מאחורי סורג ובריח (ראו השיקולים המנויים בבש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, השופט עדיאל). אין כל ספק, כאמור, כי המסוכנות הקשורה בנשק היא בחינת פשיטא; נשק ופשע הם אחים תאומים. החוטא בעבירות נשק מעורר חשד כבד באשר למטרת הנשק. לא אומר שאי אפשר שיהיו חלופות בעבירות נשק, וראיה לדבר מספר תיקים שהובאו כדוגמה על-ידי הסניגור. ואולם, בשל המסוכנות צריכה להיות חלופה ברמה גבוהה ביותר של ביטחון שלא תופר, ואישור קרובי משפחה בכגון דא כמפקחים צריך לדידי להיות חריג יוצא דופן (ראו לעניין קרובי משפחה בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא (לא פורסם) (השופט גרוניס)...".