1. מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 15.7.2012 (מ"ת 43689-11-11, כב' השופט צ' קאפח). בית המשפט נעתר לבקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטה שהורתה על מעצרו עד תום ההליכים, וקבע כי הוא ישוחרר למעצר בית בתנאי איזוק אלקטרוני ותנאים נוספים.
2. על פי כתב האישום הקים המשיב עסק למתן הלוואות בריבית קצוצה, וביצע עבירות על מנת להסוות את מתן ההלוואות ולהתחמק מתשלום מס הכנסה ומע"מ. הסכומים שננקטו בכתב האישום כוללים התחמקות מתשלום מע"מ בסך כ-500,000 ש"ח, אי-דיווח על הכנסות בגובה כ-3 מיליון ש"ח, סיוע ללווים להתחמק מתשלום מע"מ בסך כ-3.5 מיליון ש"ח, והלבנת הון בסך כ-15 מיליון ש"ח. במסגרת ההלוואות קשר המשיב קשר עם שותפים נוספים, עשה שימוש ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור וזייף חשבוניות מס. בגין מעשים אלו הואשם המשיב בקשירת קשר לביצוע פשע ובהלבנת הון (האישום הראשון והשני). בנוסף הואשם המשיב באיומים כלפי אחד הלווים, משה תשובה, אשר התעכב בהחזר החוב - האישום השלישי. כן הואשם המשיב באיומים כלפי עד המדינה בתיק - האישום הרביעי. המשיב הואשם גם כי איים על עמיל המכס שחר ריכטר, אשר טיפל בייבוא רכב עבור המשיב (שלא לשביעות רצונו של האחרון) - האישום החמישי. בנוסף הואשם המשיב בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לאחר שהעלים את רשימת הלווים ממקום המסתור שבביתו לפני שזו תתגלה על ידי חוקרי המשטרה - האישום השישי.
בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.4.2012 (להלן: ההחלטה הראשונה), בה הורה כאמור על מעצרו של המשיב, נקבע כי יש די ראיות לכאורה באשר לאישום הראשון והשני. זאת בהתבסס על עדות עד המדינה, ועל "תוספות ראייתית למכביר" - האזנות סתר ודברי עדים נוספים. באשר לאישום השלישי - תשובה עצמו הכחיש כי אוים על ידי המשיב, ועד המדינה - שהוא המקור המרכזי לאישום זה - התקשה להצביע על המועד והעיתוי המדויקים של דברי האיום. באשר לאישום החמישי - ריכטר אמנם טען כי אוים, אולם המשיב הכחיש את דבריו. הקושי בעדותו של ריכטר מתחזק לנוכח העובדה שהוא המשיך לעבוד עם בני משפחת המשיב גם לאחר שהושמעו האיומים הנטענים. באשר לאישום השישי - יש חולשה ניכרת באשר להאשמה כי המשיב דאג להעלמת רשימת הלווים, שהרי הוא היה באותה עת במעצר ולא יכול היה ליצור קשר עם גורמי חוץ. באשר לאישום הרביעי - יש די ראיות לכאורה, בהסתמך על הודעות השוטרים שבאוזניהם נאמרו האיומים. המאמצים להלך אימים על עד המדינה נעשו גם בעקיפין, באמצעות אנשי המשיב, כאשר זה היה נתון במעצר. צוין בהחלטה שאם כך הם פני הדברים כאשר המשיב במעצר, יש לחשוש ביתר שאת כי שחרורו יביא למסכת לחצים על עד המדינה שתניא אותו ממתן העדות. אשר על כן נקבע כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים, אך הוא יוכל להגיש בקשה לשחרור לחלופה לאחר תום עדותו של עד המדינה.
לאחר שסיים עד המדינה את עדותו, התקיים דיון נוסף בשאלת מעצרו של המשיב. בית המשפט, בהחלטתו מיום 15.7.2012 (להלן: ההחלטה השנייה), קבע כי מהעדות עולה בבירור שעד המדינה הוא שהמציא את שיטת הלוואת הכספים אשר עומדת במוקד כתב האישום. על כן, אין חשש - ברמה מספקת - שהמשיב ימשיך לבדו בעסק ההלוואות אם ישהה במעצר בית, שהרי אין לו את המומחיות הנדרשת לכך. באשר לחשש לשיבוש, צוין כי על אף שלשיטת התביעה המשיב או מי מטעמו איימו על כמה מעדי התביעה שכבר העידו, הרי שעל עד המדינה או משפחתו לא איים איש. כמו כן, נראה שהמשפט עתיד להימשך עוד זמן רב, משום שעד כה נשמעו רק 6 מתוך 176 העדים. סיכומו של דבר הורה בית המשפט כי המשיב ישוחרר למעצר בית בביתו, ויהא נתון לפיקוח של ארבעה מבני משפחתו בתנאי איזוק אלקטרוני.
להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת התביעה עיכב בית המשפט המחוזי את שחרור המשיב עד ליום 17.7.2012, לצורך הגשת ערר. לבקשת הסנגוריה נדחה הדיון בערר, ועל כן הוארך מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.
3. במסגרת הערר טוענת התביעה כי סיום עדותו של עד המדינה לא מאיין את מסוכנות המשיב, משום שהאיומים לא הצטמצמו רק לפרק הזמן בו הוא אמור היה להעיד. האיום על עד המדינה מקבל משנה תוקף לנוכח עברו הפלילי של המשיב (עשר הרשעות קודמות ושישה עונשי מאסר בפועל), וכן הודעות עדים שמלמדות על המוניטין המאיים שלו. מסוכנות המשיב מתבטאת גם בכך שהעבירות החמורות המיוחסות לו בוצעו לאורך זמן, בהיקפים גדולים ובאופן שיטתי. המשיב נוהג להפעיל אחרים בטלפון או באמצעות מפגשים שנקבעים בביתו, ועל כן שחרורו לחלופת מעצר לא יאיין את החשש מפני הישנות העבירות או איום על עדים. באשר להתמשכות ההליך, נטען כי מרבית העדויות שטרם נשמעו הן "טכניות" ולא מהותיות, וכן שבית המשפט המחוזי מתעתד לקבוע ישיבות רצופות על מנת לסיים את שמיעת העדויות בהקדם. לחלופין טענה המדינה כי בית המשפט לא אפשר לה לבדוק את כשירות והתאמת המפקחים המוצעים, ואף לא הזמין תסקיר מעצר.
המדינה הוסיפה - בהתייחס להחלטה הראשונה - כי קיימות ראיות לכאורה אף לאיומים נגד תשובה (האישום השלישי). זאת לנוכח התבטאויות של המשיב באוזני אנשי הקשר שלו (מיכה ביטון ועד המדינה), כמו גם עדותו של עד המדינה. כן קיימות ראיות לכאורה באשר לאיומים נגד ריכטר (האישום החמישי), וזאת בהתבסס על הודעתו המפורטת במשטרה.
באי כוח המשיב טוענים כי חלקו של המשיב בעבירות הכלכליות הוא קטן, וכי עד המדינה הוא "ממציא השיטה" והרוח החיה. כן נטען שבהודעותיהם של ריכטר ותשובה, אשר טרם עלו על דוכן העדים, אין כדי להפליל את המשיב. מעבר לכך, לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין ראיות לכאורה באישום השלישי והחמישי, ומאחר והמדינה לא ערערה על החלטה זו - הרי שהיא מנועה מלטעון בעניין בשלב זה. בין כה ובין כה הסנגוריה מסכימה להגיש את הודעותיהם של השניים, ולוותר על זכות החקירה הנגדית, במטרה להפיג את החשש מפני שיבוש הליכים. הסנגוריה הוסיפה שאין ממש במסוכנות המיוחסת למשיב, והיא מבוססת על המוניטין שיצא לו בציבור - שיקול שאיננו רלבנטי - ולא על עובדות מוצקות. צוין בהקשר זה כי המשיב או מי מטעמו לא התקרבו אל עד המדינה או אל בני משפחתו. הודגש - בקשר להתמשכות ההליך - כי עדים חשובים רבים טרם העידו, וכי בית המשפט המחוזי מתקשה למצוא מועדים פנויים ביומנו בזמן הקרוב.
4. טרם התמודדות עם טענות הצדדים, תוצג המסגרת של ההליך המונח בפניי. בית המשפט קבע, בהחלטתו הראשונה, כי יש ראיות לכאורה באשר לאישום הראשון והשני - שעניינם העבירות הכלכליות, ובאשר לאישום הרביעי - שעניינו האיומים כלפי עד המדינה. נדמה כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים נסובה סביב נושא העילה; לאמור, האם קיימת עילת מעצר בעוצמה כזו שאיננה מאפשרת שחרור המשיב לחלופה. כך גם עולה מהחלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי, אשר התמקדה אף היא בעילת המעצר. נקבע, כאמור, כי אין חשש להישנות עבירות כלכליות. זאת לנוכח דברי עד המדינה שהמשיב איננו יכול לפעול בלעדיו בשיטה המפורטת בכתב האישום. ביחס לחשש השיבוש, צוין כי עד המדינה "שהוא הבריח התיכון בראיות התביעה - לא הוטרד כלל בחודשים האחרונים ולא נעשתה כל פנייה לבני משפחתו". כאמור, ההחלטה ניתנה לאחר סיום עדותו של עד המדינה. עוד נזכר בהחלטה כי "המוניטין כשלעצמם אינם צריכים לשמש עילה להארכת מעצר".
מוכן אני לקבל כי האישום הראשון והשני מבססים את החשש שהמשיב עלול להמשיך בדרכו המתוארת בכתב האישום. בהחלטה הראשונה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהמשיב נטל חלק במתן הלוואות תוך התחמקות מתשלומי מס, הלבנת הון, הנפקת חשבוניות פיקטיביות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. מוכן אני אף להניח כי צדק בית המשפט המחוזי, בהחלטה השנייה, באומרו כי עד המדינה הוא בעל יכולות שאין למשיב, והשניים לא ישתפו ביניהם פעולה בעתיד. אף על פי כן יש בסיס לקבוע, בהתחשב במוטיבציה ובנחישות של המשיב לעבור את העבירות הכלכליות שמתוארות באישום הראשון והשני, ואשר הוכחו לכאורה, כי יש חשש שהמשיב יסתייע באחר כדי לעבור עבירות דומות. מסכת הראיות-לכאורה מלמדת כי המשיב חבר לגורמים נוספים, על מנת להקים ולהפעיל מיזם עברייני מתוחכם, אשר גלגל בסיכומו של דבר מיליונים רבים של שקלים. לכאורה המשיב תרם את תרומתו לעסק, וגם בהנחה שהמשיב איננו יכול למלא בעצמו את תפקידו של עד המדינה - הדבר איננו אומר שלא ניתן לחבור למחליף אחר. עוד ניתן לקבוע, שבשל אופיין של העבירות, לרבות הפגיעה ברשויות המס - עילת המסוכנות קיימת. נסיבות המקרה מלמדות כי לפנינו עבירות רכוש במדרג חומרה גבוה. אמת, עבירות רכוש אינן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. ברם, ההלכה הפסוקה שיצאה מלפני בית משפט זה הינה שעבירות רכוש יכולות להקים חזקת מסוכנות אם הן מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר, בשיתוף מספר קושרים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים (בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 3329/12 זנון נ' מדינת ישראל (10.5.2012)). מכאן ניתן להסיק שדי באישומים הראשון והשני - שהוכחו, כאמור, לכאורה - כדי להקים עילת מעצר.
ואולם שאלה אחרת היא, לו זו הייתה העילה היחידה, האם לא ניתן היה לתור אחר חלופה שתשיג את מטרות המעצר. בהקשר זה, נדרש היה לדון בשאלה אשר עורר בית המשפט המחוזי: בהנחה שישוחרר המשיב למעצר בית באיזוק אלקטרוני - באיזו מידה ישנה סכנה שיצליח לבצע עבירות דומות. אינני משוכנע כי שחרור המשיב למעצר בית יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בהקשר של העבירות הכלכליות. זאת בשים לב, בין היתר, לכך שהמשיב נוהג לכאורה - על פי כתב האישום - לנהל את עסקיו "בשלט רחוק". ברם אין צורך להכריע בכל אלו במסגרת הערר הנוכחי, מאחר שהעילה המרכזית שעומדת ביסוד הבקשה - ואשר תכריע את גורלה - היא החשש כאמור לפגיעה בעדים ולשיבוש מהלכי משפט.
5. לצורך ההכרעה בערר זה, על רקע המחלוקת בין הצדדים, יינתן דגש על העילה לפיה "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם [המשיב]... יביא לשיבוש הליכי משפט... או יביא... להשפעה על עדים" (לשון סעיף 21 לחוק המעצרים). בעניין זה, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, שבהסתיים עדותו של עד המדינה - החשש לפגיעה בו איבד מעוצמתו באופן שאיננו מחייב את המשך מעצרו. צר לי לציין, שהניסיון המשפטי של העשורים האחרונים מלמד כי סיום עדות לא מהווה מחסום מפני ניסיון למעשים מטעם הנאשם שמטרתם להשפיע על עדים. לא פעם ולא פעמיים, עדים אשר כבר העידו - מתייצבים בבית המשפט לשנות את גרסתם, ומתברר שבקשה זו נובעת מאיומים שהופנו כלפיהם. ברם, אין עסקינן במצב כללי אלא בעניין קונקרטי. במילים אחרות, על אף שעד המדינה סיים את עדותו - ספק אם התפוגג החשש לניסיון מטעם המשיב להשפיע על עדי התביעה.
כדי להשיב לשאלה האמורה - יש לחזור אל התיאור המופיע בכתב האישום, אשר הוכח לכאורה, בדבר האיומים שהפנה המשיב כלפי עד המדינה. ביום 14.11.2011, בזמן שהמשיב נחקר בתחנת המשטרה, הוא איים באוזני שניים מחוקריו שיפגע שלא כדין בגופו של עד המדינה. בין היתר אמר המשיב כי עד המדינה וילדיו "ישלמו על מעשיו של עד המדינה", ו"אלוהים ישלם להם בתרופות... גם אם עד המדינה יהיה בתאילנד על חוף הים - ימצאו אותו". המשיב הוסיף ואמר "כדור בין העיניים", תוך שהוא מושיט את ידו עם תנועת אקדח לכיוון המצח. יומיים אחר כך, במהלך חקירתו על ידי שני חוקרי רשות המיסים, השמיע המשיב איומים דומים כלפי עד המדינה: "אני אדאג שיבואו תרופות משמיים לילדים שלו... הוא יקבל את המכה משמיים... ישנו את כולו יעשו אותו 4 ק"ג".
הנה כי כן, החשש איננו קשור למוניטין של המשיב - אליו אין צורך להידרש - אלא למעשיו לכאורה. התעוזה, מיקום האיום (במהלך חקירה משטרתית וחקירת רשות המיסים), תוכנו, סגנונו, החזרה הכפולה על הדברים - כל אלו מלמדים על חשש כבד מאוד. לדעתי, בכך טעה בית המשפט המחוזי. עוצמת האיום ונסיבותיו נותנים אינדיקציה לכך שהוא איננו מוגבל בזמן, קרי: עד למתן העדות, אלא שתחומו רחב יותר. על פי אמת מידה זו, עולה לכאורה כי המשיב הרחיק לכת במטרה להשיג את מבוקשו. אם זה המצב, הרי המטרה היא להשפיע על תוצאות המשפט. כמובן שהמשפט טרם הסתיים. כפי שצוין - הניסיון המשפטי מלמד שעדים חזרו בהם בשלבים מאוחרים של המשפט ולאחר שכבר סיימו לכאורה את עדותם, לעיתים גם עקב איומים שהופנו כלפיהם. אין לקבל את הגישה שעילת האיום על עדים, וניסיון להשפיע עליהם, פגה אוטומטית ברגע שירד העד מעל הדוכן.
די בכך כדי לקבל את הערר. אך יש להתייחס לשתי נקודות נוספות: העדים האחרים במשפט שלהם יוחס למערער עבירת איומים על פי כתב האישום - תשובה וריכטר, והחומר החסוי שהוגש.
6. ההתייחסות לאיומים כלפי תשובה וריכטר (האישום השלישי והחמישי בהתאמה) מעוררת שלוש שאלות: ראשית, האם מבחינה פרוצדוראלית ניתן "לפתוח מחדש" את הדיון בשני אישומים אלו, לאחר שנקבע כבר על ידי בית המשפט המחוזי כי אין בהם ראיות לכאורה; שנית, בהנחה שצלחנו את המשוכה הפרוצדוראלית, האם יש די ראיות לכאורה באשר לשני האישומים; שלישית, בהנחה שעברנו את המשוכה הראייתית, האם יש בכך כדי לבסס עילת מעצר בגין מסוכנות או שיבוש הליכים.
נפתח בשאלה הפרוצדוראלית. בהחלטתו הראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי יש להורות על מעצרו של המשיב, תוך שהוא קובע כי אין ראיות לכאורה לכך שהמשיב איים על תשובה וריכטר. הסנגוריה טוענת כי אי-הגשת ערר על ידי המדינה בעניין זה מקימה סוג של מניעות או השתק להסתייג מן הקביעה בדבר העדר ראיות לכאורה לאיומים אלו בשלב הנוכחי, במסגרת ערר המדינה על ההחלטה השנייה. הוזכר סעיף 53 לחוק המעצרים, אשר קובע כי ניתן להגיש ערר על החלטת מעצר או שחרור בתוך 30 יום. אליבא דסנגור, המועד הקצוב בחוק נועד להכניס מימד של סופיות להחלטה, והמדינה איחרה את המועד.
לדעתי, גם אם במבט ראשון טיעונה של הסנגוריה מושך את העין, הרי שבמבט נוסף אין בו ממש. אבהיר. מוגשת בפני בית המשפט בקשה להורות על מעצרו של נאשם. היה ובית המשפט נעתר לבקשה - המשמעות היא שהוא הורה על מעצרו. במצב דברים זה, אין לדרוש מהמדינה לערור על חלק מן הנימוקים שאינם נראים לה, ואף אין זו הדרך הדיונית הראויה. כאמור, בקשתה התקבלה. כפי שצד שזכה בתיק אזרחי, או שעמדתו התקבלה בתיק פלילי, איננו רשאי לערער על הנמקת בית המשפט - כך גם במעצר. לעומת זאת, היה ובשלב מאוחר יותר - כפי שהתרחש כאן - בית המשפט שדן במעצר החליט לשנות את ההחלטה ולהורות על שחרור הנאשם, או אז רשאית המדינה לערור על הקביעות שקודם לכן לא הייתה לה סיבה משפטית או מעשית לעשות כן.
היגיון זה הינו דו-סטרי. לאמור, הוא הדין גם לגבי נאשם. נניח שנאשם טען נגד בקשת המדינה להורות על מעצרו, וביקש להשתחרר בתנאים תוך שהוא טוען שאין ראיות לכאורה לאחד האישומים המרכזיים. בית המשפט קיבל את החלופה שהוצעה, אך קבע כי יש ראיות לכאורה לכל האישומים. באותו שלב הנאשם איננו יכול להגיש ערר. אולם נניח כי בשלב מאוחר יותר בית המשפט יורה על מעצרו משום שהפר את תנאי השחרור. במצב כזה רשאי יהיה הנאשם להעלות את הסתייגויותיו בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, במסגרת ערר שיגיש. זאת משום שבדומה למדינה במקרה שלנו - הערר הוגש בהזדמנות הראשונה. כל עוד שעמדתו התקבלה - לא היה מקום להגיש את הערר. אך משהשתנתה התוצאה - נפתחה הדלת. לא נעלם מעיני שניתן, על פי סעיף 53 הנזכר, לבקש מבית המשפט הארכת מועד מעבר ל-30 יום. אך בדוגמאות שהובאו אין צורך בכך. סבורני כי עמדה זו תואמת את לשון סעיף 53: "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר" (ראו והשוו לפסיקה התומכת במסקנה האמורה: ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, פסקה 5 לפסק דינו של השופט זוסמן (1974); בש"פ 4329/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' (16.6.2011); בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד, פסקאות 11-13 לפסק דינו של השופט פוגלמן (2.5.2010)).