לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) מיום 15.1.2014 לשחרר את המשיב לחלופת מעצר של מעצר בית מלא, בתנאים מגבילים.
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו ולאחיו (להלן: רג'א) עבירות בנשק (החזקה ונשיאה) (לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), ירי באזור מגורים (לפי סעיף 340 לחוק) וחבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329 לחוק). כעולה מכתב האישום, ביום 30.8.2013 בסמוך לאחר חצות, הגיעו המשיב ורג'א לאזור מגוריהם של המתלוננים, בני משפחת אבו דאהש, כשהם נושאים כלי נשק. זאת, לאחר שביתו של רג'א התקשרה אליו בעת ששהה עם המשיב בסמוך לכפר מגוריהם ודיווחה לו על עימות שהתפתח בין בני משפחתם לבין המתלוננים. בהגיעם למקום, ירו המשיב ורג'א מספר רב של כדורים לעבר המתלוננים. כתוצאה מהירי, נפגעו שמונה מבני משפחת אבו דאהש וכן אחיינו של המשיב.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. כן נטען כי המעשים המיוחסים לו מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, וכי קיים חשש שבמידה שישוחרר, יסכן את בטחון הציבור בכלל ואת ביטחון המתלוננים בפרט, ואף ינסה לשבש הליכי משפט ולהשפיע על עדים. בדיון מיום 1.12.2013 הודיע בא-כוחו של המשיב כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר נגדו, אולם טען כי נוכח קיומה של חולשה בעוצמת הראיות אין להורות על מעצרו עד תום ההליכים, ויש לשחררו לחלופת מעצר. ביום 11.12.2013 קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב במיוחס לו. עוד מצא בית המשפט כי מתקיימות מספר עילות למעצרו, ובכלל זה: חזקת מסוכנות סטטוטורית; מסוכנות הנובעת מקיומו של סכסוך פעיל בין המשפחות; סכנה להשפעה על עדים; וחשש להימלטות המשיב מהדין. יחד עם זאת, הורה בית המשפט קמא לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר על מנת לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר.
3. בתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן לבית המשפט המחוזי צויין, בין היתר, כי שירות המבחן התרשם שלא ניתן לשלול הישנות התנהגות אלימה מצד משיב; וכי העובדה שהצדדים לסכסוך לא הגיעו להסכם "סולחה" ביניהם מגבירה את הסיכון הנשקף למשיב מצד המתלוננים. שירות המבחן אף בחן את חלופות המעצר שהוצעו על ידי המשיב. באשר לבן דודו של המשיב (להלן: חוסאם), העריך שירות המבחן כי הגם שמדובר באדם רציני ואחראי אשר מבין את משמעות הפיקוח ומוכן לכך, אין ביכולתו לשמש מפקח עיקרי שכן הוא עובד במהלך רוב שעות היום. באשר לאישתו של חוסאם, העריך שירות המבחן כי אין בכוחה להוות דמות סמכותית ומציבת גבולות עבור המשיב, וכי היא תתקשה לפקח עליו בתנאי מעצר בית בביתה. נוכח האמור, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של המשיב ממעצר.
4. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 15.1.2014, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן, נחקרו המפקחים וכן הוצע מפקח נוסף - שכנו של חוסאם. לאחר שמיעת הצדדים וחקירת המפקחים המוצעים, הורה בית המשפט קמא על שחרור המשיב למעצר בית בביתו של חוסאם, בערובה ובתנאים מגבילים. בית המשפט התייחס בהחלטתו לחומרת העבירות, להמלצת תסקיר המבחן שלא לשחרר את המשיב לחלופה שהוצעה ולכך שהמשיב נמלט מהמשטרה לאחר האירוע, אולם הגיע למסקנה כי בחלופה שהוצעה יש כדי להפחית מן המסוכנות הנשקפת מהמשיב באופן המצדיק את שחרורו ממעצר. זאת, בין היתר, בהתחשב במרחק בין החלופה המוצעת לבין מקום התרחשות האירועים; בעברו הפלילי הנקי של המשיב; ובהתרשמות שירות המבחן כי מדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי, אשר יכול לציית לחוק ולשמור על תנאי מעצרו ככל שישוחרר למעצר בית.
5. מכאן הערר שלפניי. לטענת המדינה, המסוכנות הנשקפת ממעשי המשיב ומתסקיר המבחן בעניינו היא גבוהה מאוד. על כן, אין אפשרות לשחררו אלא לחלופת מעצר המסוגלת להפיג את המסוכנות האמורה. המדינה מדגישה כי לפי המיוחס לו, ירה המשיב בחלק מהמתלוננים בליבו של שטח מגורים; וכי בית משפט זה עמד לא אחת על הסכנה הגלומה בשימוש בנשק במסגרת סכסוך בין משפחות. משכך, סבורה המדינה כי שגה בית המשפט קמא עת שהורה על שחרור המשיב לחלופת המעצר שהוצעה חרף חומרת העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען וחרף הימשכותו של הסכסוך בין המשפחות. המדינה אף סבורה כי כל עוד לא נמצאו כלי הנשק, ובהינתן סכסוך אלים בין המשפחות, טמון סיכון של ממש בשחרורו של המשיב. לשיטתה, שגה בית המשפט קמא עת שסטה בהחלטתו מהמלצתו השלילית של שירות המבחן, שכן נדרשים שיקולים כבדי משקל לסטייה כאמור, אשר אינם מתקיימים במקרה הנדון. לבסוף, להשקפת העוררת יש לתת משקל ראוי להימלטותו של המשיב מזירת האירוע ולהסתתרותו מהמשטרה במשך חמישה שבועות. לטענתה, התנהגותו האמורה של המשיב מלמדת כי קשה לתת בו את האמון הנדרש לשם שחרור לחלופת מעצר.
6. בא-כוחו של המשיב, לעומת זאת, שב וטען בדיון שהתקיים לפניי כי קיימת חולשה בעוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית באופן המצדיק את שחרור המשיב לחלופת מעצר. בהקשר זה, הוא ממקד את טענותיו בשתי סוגיות מרכזיות. ראשית, בעוד שהמתלוננים דיווחו בבית החולים שלא ראו מי ירה בהם, הודעותיהם לאחר מכן סותרות לכאורה את גרסאותיהם הראשוניות. שנית, נמצאו בזירת האירוע 14 תרמילים, שעל פי חוות הדעת מטעם המחלקה לזיהוי פלילי נורו כולם מכלי נשק אחד בלבד, ותומכים בטענה שהמשיב לא ירה כלל במתלוננים, אלא רג'א בלבד. לטענתו, ממצאים אלו אינם עולים בקנה אחד עם הודעותיהם של המתלוננים ועם גרסת העוררת שלפיה המשיב ואחיו נשאו כלי נשק שונים. כמו כן, הדגיש בא-כוח המשיב כי קיימות נסיבות המצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר. כך, לטענתו, אין חולק שהמשיב נקלע לסיטואציה האלימה ולא יזם אותה, וכי חלקו של רג'א באירוע היה חמור בהרבה.
דיון והכרעה
7. כאמור, הצדדים הסכימו, לצורך הדיון במעצר עד תום ההליכים, על קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום. עם זאת, לשיטת בא-כוח המשיב קיימת חולשה בעוצמתן של הראיות הלכאוריות, המצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר. בעניין זה, מיקד כאמור בא-כוח המשיב את טענותיו בשתי סוגיות מרכזיות: שינוי גרסאותיהם של המתלוננים והתרמילים שנמצאו בזירה. לאחר שבחנתי את חומר החקירה ואת טיעוני הצדדים בכתב ובדיון שהתקיים לפניי, לא מצאתי כי טענות המשיב מצביעות על חולשה ממשית כאמור.
באשר לשינוי גרסאותיהם של המתלוננים - מצאתי כי סוגיה זו, המכוונת למעשה למהימנותם של המתלוננים, מצריכה בירור בהליך העיקרי ולא בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים. כידוע, בשלב מקדמי זה, בית המשפט אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי - בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית (ראו: בש"פ 3171/13 אדינייב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (9.5.2013); בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.3.2012); בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (18.4.2010)). לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי לא נתגלתה חולשה או פירכה מהותית כאמור. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט קמא - לא ניתן לשלול כי המתלוננים שנפצעו היו מעורפלים בחושיהם בעת שמסרו את הודעותיהם הראשוניות בבית החולים (וראו: הודעה מס' 2 של אנואר אבו דאהש מיום 16.10.2013, עמוד 1, שורות 3-2). לא זו אף זו: גרסתם המאוחרת יותר של המתלוננים, שלפיה המשיב ואחיו הם שירו בהם, נתמכת בראיות ובהודעות של עדים אחרים.
באשר לתרמילים שנמצאו בזירה - כאמור, לפי חוות הדעת מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, 14 התרמילים שנמצאו נורו כולם מכלי נשק אחד, ככל הנראה מאקדח (ראו: חוות הדעת מיום 16.10.2013). מכך מבקש בא-כוח המשיב להסיק כי קיימת חולשה בתשתית הראייתית נגד שולחו וכי קיים בסיס לטענה שהמשיב כלל לא ירה בנשק במהלך ההתרחשות. לשיטתו, ממצאים אלו אף אינם עולים בקנה אחד עם עמדת המדינה ועם גרסאות מסוימות של חלק מהמתלוננים, שלפיהן באירוע היו מעורבים מספר כלי נשק. מעיון בחומר החקירה עולה כי קיימים הבדלים בין גרסאות המתלוננים באשר לשאלה אם הירי בוצע מכלי נשק אחד אם לאו. חלק מהודעות המתלוננים אכן תומכות בכך שבאירוע היו מעורבים מספר כלי נשק (ראו, למשל: הודעה מס' 1 של מוחמד אבו דאהש, עמוד 2, שורות 4-3; הודעה מס' 3 של מוחמד אבו דאהש מיום 23.10.2013, שורה 21-20; הודעה מס' 1 של חסן אבו דאהש, עמוד 1, שורות 28-26; הודעה מס' 2 של חסן אבו דאהש, עמוד 2, שורה 15; הודעה מס' 2 של מועתז אבו דאהש מיום 1.9.2013, עמוד 1, שורות 21-20). לעומת זאת, חלק מהמתלוננים מסרו כי הן המשיב, הן אחיו ירו לסירוגין, וכי הירי לא בוצע במקביל. כך, כפי שהעיד מונדר: "ראיתי שכל פעם שחמודי מפסיק לירות מהראן היה יורה ולהיפך" (הודעה מס' 1 של מונדר אבו דאהש, עמוד 1, שורה 15); ואילו גאוי מסר כי חלק מהמתלוננים "נפצעו מהירי של מוחמד פואז וגם מהירי של אחיו מהראן שראיתי שהוא גם יורה אבל כל פעם ראיתי מישהו אחר יורה. כל פעם מישהו מהם היה הולך אחרי המכוניות [...] ואז השני היה מגיע עם אקדח ויורה. לא יודע אם זה אותו אקדח או אקדח אחר, אני ראיתי וזיהיתי אותם בוודאות" (ראו: הודעה מס' 1 של גאוי אבו דאהש מיום 30.8.2013). משכך, לא ניתן לשלול כי המשיב ואחיו אחזו באותו אקדח וביצעו ממנו את הירי לסירוגין. אף לא מן הנמנע כי חלק מהתרמילים לא אותרו בזירת האירוע. אולם - גם סוגיה זו ראוי לה שתתברר בהליך העיקרי, שכן בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים יש לקבוע אם טמון בראיות פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם - הא ותו לא. אכן, בחינה כוללת של מארג הראיות בתיק מצביעה על קיומן של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למשיב בעוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים. התשתית הראייתית הלכאורית, שעליה אף עמד בית המשפט קמא, כוללת, בין היתר, את הודעות המתלוננים ואת סרטון מצלמות האבטחה, אשר בו נראה אדם אשר זוהה על ידי המתלוננים כרג'א, מחזיק בחפץ הנחזה להיות אקדח ויורה בו, ואדם נוסף - אשר זוהה על ידי המתלוננים ועל ידי רס"מ כהן כמשיב - המחזיק בחפץ הנחזה להיות אקדח ויורה. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט קמא כי מתקיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיב במיוחס לו, וכי בא-כוח המשיב לא הצביע על חולשה ממשית בתשתית הראייתית הלכאורית שיש בה כדי להשליך על שאלת שחרור המשיב לחלופת מעצר.
8. על רקע קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת המשיב במיוחס לו, קמה עילה למעצרו עד תום ההליכים. העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות אלימות הכוללות שימוש בנשק חם. נוסף על חזקת המסוכנות הסטטוטורית, במקרה דנן אף טמונה סכנה להישנות אירוע אלים נוכח הימשכות הסכסוך בין המשפחות והעובדה שכלי הנשק שמהם בוצע הירי טרם נמצאו. כך גם קיים חשש להשפעת המשיב על עדים, נוכח קרבת מגוריהם של המעורבים בפרשה זה לזה, ולהימלטותו של המשיב מהדין, נוכח בריחתו מזירת האירוע והסתתרותו מהמשטרה במשך חמישה שבועות עד שנעצר. עם זאת, גם כאשר ישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר, מצווה בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, כהוראתו של סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. בית משפט זה קבע לא אחת כי יש לשקול חלופת מעצר גם מקום שמדובר בעבירות חמורות אשר גלומה בהן מסוכנות; וכי אם יש בחלופה כדי ליתן מענה לחשש מפני מסוכנות הנאשם והישנות התנהגות עבריינית מצידו, על בית המשפט לשחררו לחלופה האמורה (ראו: בש"פ 6866/13 מדינת ישראל נ' חרפאני, פסקה 12 (16.10.2013); בש"פ 5669/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-18 (27.7.2012)).
9. במקרה דנן, מצאתי כי אין בחלופת המעצר במתכונתה הנוכחית כדי להפיג את החשש מהמסוכנות הגלומה במשיב ומפני הישנות התנהגות עבריינית מצידו. לא נעלם מעיני עברו הנקי של המשיב. אולם, מיוחסות לו עבירות חמורות: עבירות בנשק (החזקה ונשיאה), ירי באזור מגורים וחבלה בכוונה מחמירה. לכך יש להוסיף את העובדה שהעבירות האמורות בוצעו במסגרת סכסוך אלים בין משפחות, אשר טרם הסתיים. יתרה מזאת, כפי שמבואר לעיל, בתסקיר שהגיש שירות המבחן עמד האחרון על החשש הקיים להישנות העבירות מצידו; ועל אי התאמתה של חלופת המעצר המוצעת. כידוע, הגם שבית המשפט אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן, נדרשים טעמים נכבדים על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר (ראו, למשל: בש"פ 4966/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (10.7.2012); בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד, פסקה 13 (18.4.2007)). במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים מעין אלו. חומרת העבירות המיוחסות למשיב, לצד התרשמות שירות המבחן כי המפקחים המוצעים לא יוכלו להפיג את המסוכנות הנשקפת משחרורו למעצר בית, תומכים באימוץ המלצת שירות המבחן שלא לשחררו ממעצר לחלופה המוצעת. יחד עם זאת, אין לשלול כי על ידי עיבוי החלופה המוצעת (למשל, על דרך הידוק הפיקוח והחמרת התנאים המגבילים), או לחילופין - על ידי גיבוש חלופת מעצר אחרת, תופחת המסוכנות הנשקפת מהמשיב באופן שיאפשר את שחרורו ממעצר. לשם בחינת אפשרויות אלו, אני מורה על הגשת תסקיר משלים של שירות המבחן בנדון. המשיב רשאי להציע לשירות המבחן מפקחים נוספים או חלופה אחרת ואלה ייבחנו על ידי שירות המבחן. התסקיר יוגש תוך 14 ימים לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובית המשפט יפעל כחכמתו.
נוכח האמור, הערר מתקבל חלקית.
המשיב ייעצר עד תום ההליכים, או עד להחלטה אחרת בעניינו בבית המשפט המחוזי בחיפה.
ניתנה היום, כ' בשבט התשע"ד (21.1.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. נב