1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום), במ"ת 11423-02-14, מיום 13.3.2014, בגדרה נקבע כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
רקע והליכים קודמים
2. מעובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר עולה, כי ביום 27.1.2014, בשעה 21:00 או בסמוך לכך, הגיע העורר במכוניתו לעיר לוד שם רכש סם מסוכן מסוג קוקאין, סיגריות וכלי לעישון סם. בהמשכו של אותו הלילה, צרך הנאשם סמים מסוכנים מסוגים שונים, ובכלל זאת: הרואין, קוקאין וקנבוס (להלן: הסמים המסוכנים). לאחר מכן, בעודו מצוי תחת השפעת הסמים המסוכנים, יצא העורר במכוניתו מלוד, ונסע על כביש 1 לכיוון יפו. במהלך כל אותו זמן, עקבו אחרי רכבו של העורר שלוש ניידות בילוש אזרחיות. באחת הניידות נסעו הבלשים תומר גיישט (להלן: תומר), ודודו אסור (להלן: דודו) (להלן: הניידת הראשונה), ובניידת אחרת נסעו הבלשים איתי בשן (להלן: איתי), איתמר עמר (להלן: איתמר), אמיר פולק (להלן: אמיר) וערן קוריש (להלן: ערן) (להלן: הניידת השנייה).
3. העורר יצא מכביש 1 במחלף קיבוץ גלויות, שם עצר ברמזור אדום. בעקבותיו, עצרה הניידת הראשונה במקביל ומימין לרכבו, ואילו הניידת השנייה עצרה מאחוריו. בשלב זה, התקבלה ההוראה לעצור את העורר, והבלשים שבתוך הניידת הראשונה חבשו כובעי משטרה לראשם, תוך ששלושה מהבלשים שנמצאו בניידת השנייה, החלו להתקדם רגלית לעבר רכבו של העורר, כאשר הם חובשים לראשם כובעי זיהוי משטרתיים. משהבחין העורר בבלשים המתקרבים לרכבו, הוא הסיט את הרכב באופן חד ימינה ונגח באמצעותו בניידת הראשונה, תוך שהוא גורר אותה לצומת הרחובות קיבוץ גלויות-לח"י, עד שהיא הוטחה בעמוד שהיה בצומת. כל זאת תוך שהבלשים דודו ותומר, אשר נמצאו בתוך הניידת הראשונה, כורזים לו לעצור. בעקבות זאת, המשיך העורר בנסיעה פרועה ברחוב הלח"י, במהלכה הוא נסע נגד כיוון התנועה, תוך שהוא עולה על אי תנועה, חוצה במהירות רמזור אדום, וגורם לכלי רכב אחרים לסטות מהכביש או לבלום בפתאומיות. יצוין, כי כל אותה עת, דלקו אחרי העורר ניידות המשטרה אשר כרזו לו לעצור. לבסוף, נעצר העורר לפני צומת הרחובות לח"י - אצ"ל, מאחורי רכבים שעמדו שם ברמזור אדום.
משנעצר רכבו של העורר, יצא לעברו מהניידת השנייה הבלש איתי, אשר צעק לעבר העורר "משטרה עצור", נעמד בסמוך לרכבו עם אקדח שלוף, והורה לעורר: "צא מהרכב, משטרה, דומם מנוע". העורר סירב לפתוח את דלת רכבו, ובתגובה לכך, הבלשים תומר ודודו הוציאו אותו מהרכב תוך שהוא מתנגד למעצרו, בועט לכל עבר ומנופף באגרופיו. בכתב האישום נאמר, כי בשלב כלשהו, השליך העורר בסמוך לרכבו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 0.0747 גרם, וטבלית סם מסוכן מסוג בופרנורפין. עוד נטען, כי כתוצאה ממעשיו של העורר פונו הבלשים דודו ותומר לביה"ח אסף הרופא, שום אובחן כי נגרמו להם חבלות מסוג קונטוזיה בשורש כף יד ימין. עוד צוין, כי כתוצאה ממעשיו של העורר נגרם לניידת הראשונה נזק רב.
בגין מעשים אלו, ייוחסו לעורר העבירות הבאות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונה בה ניזוק רכוש ונחבל אדם, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], (להלן: פקודת התעבורה); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; נהיגה ברכב בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64(ב) ו-39א' לפקודת התעבורה; שתי עבירות של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; ואי ציות לאור אדום ברמזור, לפי סעיף 62(8) לפקודת התעבורה וסעיף 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
4. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. המשיבה סקרה את חומר ראיות המצוי בתיק, ובין היתר ציינה את הראיות הבאות: דוחות פעולה של השוטרים המעורבים באירוע; הודייתו של העורר ברכישת וצריכת סם מסוכן מסוג קוקאין, וכן הודייתו בנהיגה תחת השפעת סם מסוכן; סמים שנתפסו בכליו של המשיב, ובסמוך לרכבו; ותעודות רפואיות של הבלשים שנחבלו כתוצאה מניגוח הניידת. נטען, כי יש בידי המשיבה די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בקשר לעילת המעצר נטען, כי הימלטותו הפראית של העורר מפני כוחות המשטרה מלמדת על קיומו של לחשש כי העורר יסכן את ביטחון הציבור, וכן כי הוא ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין, באם ישוחרר. עוד לעניין מסוכנותו, ציינה המשיבה כי לעורר עבר תעבורתי מכביד, ורק כחודש לפני התרחשות האירועים, מושא כתב האישום בתיק דנן, נגזר דינו לאחר שהורשע בעבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה בשכרות. עוד הודגש, כי בעת ביצוע המעשים עמדו כנגד העורר שני עונשי מאסר על-תנאי ברי הפעלה.
5. ביום 13.3.2014, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בפתח הדברים, התייחס בית המשפט המחוזי לטענת העורר, לפיה קיימת חולשה בתשתית הראייתית נגדו. בית המשפט המחוזי סקר את עיקרי הראיות בתיק, תוך שהוא עומד בהרחבה על הודעותיהם של השוטרים והודעותיו של העורר. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא, כי ממכלול הראיות עולה תשתית ראייתית לכאורית, נטולת חולשה או כרסום. בית משפט הוסיף וקבע, כי "דוחות השוטרים מעלים כולם תמונה אחידה וקוהרנטית", לפיה העורר נגח במכוון את ניידת המשטרה, ונסע ברכבו בצורה פראית, תוך שהוא מסכן חיי אדם. עוד ציין בית משפט קמא, כי העורר הודה ברכישת הסמים המסוכנים ונהיגה ברכב תחת השפעתם, כמפורט בכתב האישום, דבר המשתלב עם תוצאות בדיקת השתן שנערכה לעורר ועם שקית הסם המסוכן שנמצאה מחוץ לרכבו.
אשר לעילת המעצר, קבע בית משפט קמא, כי מעשיו של העורר מלמדים על מסוכנותו לציבור, כמו גם על "העדר מורא מהחוק". עוד ציין בית משפט קמא, בהקשר זה, את עברו התעבורתי המכביד של העורר, הכולל הרשעות מהעת האחרונה. בית המשפט קבע עוד, כי ממכלול הנתונים בתיק, עולה כי לא ניתן ליתן אמון בעורר במידה הנדרשת לשחרורו לחלופת מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
הערר
6. העורר הגיש ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו טען כנגד עוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגדו. לטענת העורר, התשתית הראייתית בענייננו מבוססת בעיקרה על הודעותיו שלו, וכן על הודעותיהם של שניים מבין השוטרים, אשר היו מעורבים במעצרו. עיון בהודעות אלו, כך נטען, מעלה מספר תמיהות שלא ניתן להן מענה. כך, נטען כי לא ברור מדוע השוטרים, שביצעו את מעצרו של העורר, יצאו מהניידת השנייה, אשר עמדה מאחורי רכבו של העורר, ולא מהניידת הראשונה, אשר עמדה במקביל לרכבו של העורר. העורר הוסיף עוד, כי הטענה בדבר גרירתה והטחתה של הניידת הראשונה אל תוך עמוד הרמזור "נוגדת את ההיגיון ואף את חוקי הפיסיקה", וזאת בנוסף לכך שעל הרכב המוסווה לא נמצאו סימנים המאששים את גרירתו של הרכב. עוד טען העורר, כי אין ולו בעל רכב אחד, אשר תומך בטענותיהם של השוטרים בקשר לנהיגתו הפרועה של העורר, וכן הוסיף כי הנזקים הגופניים בגינם טופלו שניים מהשוטרים - היינו: כאבים בידיהם - מחזקים את טענתו של העורר כי הוא הוכה על-ידי השוטרים שעצרו אותו. לעניין עילת המעצר, טען העורר כי לא ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, שכן אין מדובר בעבירה "קלאסית" של סיכון חיי אדם, שנעברה תוך הימלטות מהמשטרה. עוד הלין העורר כנגד החלטת בית משפט קמא שלא לבחון בעניינו חלופת מעצר, וטען כי נסיבות העבירה אינן חמורות במידה שאינה מאפשרת ליתן אמון בעורר.
הדיון בערר
7. ביום 7.5.2014, נערך לפניי דיון בערר. באת-כוח העורר, עו"ד שילה דורפמן-אלגאי, ציינה שטענתו המרכזית של העורר היא שהוא לא ידע שהאנשים, אשר התקרבו לרכבו במחלף קיבוץ גלויות הם שוטרים, ולכן ברח מהמקום. נטען בנוסף, כי השוטרים לא השתמשו במערכת הכריזה ולא הציגו לעורר תעודות מנוי, לצורך זיהויים כשוטרים. עו"ד דורפמן-אלגאי טענה בנוסף, כי התיאור בדבר גרירתה של הניידת הראשונה אינה נתמכת בראיות, וכי על ניידת זו לא נמצאו סימני שפשוף, התואמים את גרסתם של השוטרים. עוד טענה עו"ד דורפמן-אלגאי נגד החלטתו של בית משפט קמא שלא להפנות את העורר לשירות המבחן, לשם עריכת תסקיר מעצר בעניינו, כאשר במקרים חמורים מאלו ניאותו בתי המשפט לשחרר עצורים לחלופת מעצר.
8. המשיבה, באמצעות באת-כוחה עו"ד רחל זוארץ-לוי, ביקשה לדחות את הערר. נטען, כי חומר הראיות מבסס היטב את האישומים המיוחסים לעורר, כאשר הודעותיהם של השוטרים מתיישבות עם הדוח שנערך בקשר לנזק שנגרם לניידת הראשונה. עוד ציינה עו"ד זוארץ-לוי, כי לעורר עבר תעבורתי מכביד אשר כולל מספר הרשעות מהעת האחרונה, וכי בעת ביצוע העבירות מושא תיק זה, היו תלויים ועומדים כנגד העורר שני עונשי מאסר על-תנאי.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בחומר שהונחו לפניי על-ידי הצדדים, והאזנתי בקשב רב לטענותיהם במהלך הדיון בערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.
10. נקודת המוצא לבחינתה של בקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, מצויה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). סעיף 21 לחוק המעצרים קובע, כי ניתן להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: א. קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ב. קיומה של עילת מעצר ג. העדר חלופת מעצר ראויה שתוכל לאיין את עילת מעצר (בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר (10.10.2013); בש"פ 8082/12 אוסקר אברהם נ' מדינת ישראל (23.12.2012); בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל (27.5.2013)). בענייננו, טענותיו של העורר מכוונים כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לכל שלושת התנאים הנזכרים בסעיף 21 לחוק המעצרים.
ראיות לכאורה
11. במסגרת בחינת קיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", בית המשפט נדרש לפוטנציאל הגלום בחומר הראיות שהוצג על-ידי המאשימה. השאלה הניצבת אל מול בית המשפט, היא האם קיים סיכוי סביר שחומר הראיות בתיק יוביל להרשעתו של הנאשם. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בראיות גולמיות, אשר טרם עברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, במהלכו הן יחקרו וייקבעו לגביהן ממצאי מהימנות ומשקל (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל (26.9.2011)(להלן: עניין אלמכאווי); בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל (27.5.2013)). בהמשך לכך, בשלב בחינת התשתית הראייתית לא ידרש בית המשפט לטענות הנוגעות למהימנות או למשקל הראיות, אלא במקרים חריגים, כאשר חומר הראיות מגלה על פניו סתירות או פירכות מהותיות, המלמדות על חולשה בולטת בתשתית הראייתית (בש"פ 5191/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (29.7.2013); בש"פ 8477/12 פיניש נ' מדינת ישראל (29.11.2012); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006)). עוד נקבע, כי על בית המשפט ליתן את דעתו ליחס שבין עוצמת הראיות לכאורה, לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם, ו-"מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, יטה בית המשפט להעדיף חלופת מעצר, גם בהתקיים התנאים האחרים למעצר" (עניין אלמכאווי, בפסקה 8). בענייננו, בחינת הראיות על רקע הכללים הרלבנטיים, מגלה כי אין ממש בטענותיו של העורר בנוגע לחולשה בחומר הראיות.