בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע שניתנה על-ידי כב' השופט ד' מגד, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
1. העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע יחד עם תשעה נאשמים נוספים, ומיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לפשע, שוד, ניסיון שוד בחבורה, כניסה והתפרצות למקום מגורים, החזקת כלי פריצה והיזק בזדון. על-פי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום, החל מסוף שנת 2009 ועד לחודש נובמבר 2010, קשרו הנאשמים קשר יחד עם אחרים לביצוע מעשי שוד אלימים והתפרצויות ביעדים רבים ושונים ברחבי הארץ, לרבות דירות פרטיות, חנויות ובתי עסק, בהם היה פוטנציאל למציאת שלל רב. שיטת הפעולה כללה איסוף מידע ובחירת יעדי השוד, "גיוס" מבצעי השוד ויציאה ליעדים עצמם, בין אם לשם איסוף מודיעין ובין אם לשם ביצוע השוד וההתפרצות. לעתים חלק מן המבצעים לא ידעו את זהות המבצעים האחרים עד למועד ביצוע העבירה, וכל זאת בהתאם לתיאום ולתכנון שערכו הנאשמים 1 ו-2. בחלק מן הפריצות הפעילו הנאשמים אלימות קשה נגד הקורבנות ששהו במקום הפריצה, ובמהלך מעשיהם גנבו רכוש רב. כתב האישום כולל עשרים ושניים אישומים, ולעורר מיוחסים שבעה מהם. הראיה המרכזית עליה מבוסס כתב האישום היא עדותו של עד מדינה שהיה חלק מן החבורה והוא עומד לדין בנפרד.
2. עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהחלטה מיום 9.3.2011 שעסקה בעורר ובנאשמים 4 ו-7 בחן בית המשפט המחוזי את תשתית הראיות לכאורה, בציינו כי הוא נמנה עם אלה הסבורים שגם בשלב המעצר נדרשת ראיה מסייעת לעדותו של עד מדינה, אך מדובר בסיוע לכאורה. עוד ציין בית המשפט כי מקום שבו מדובר בשורה של פרשות הקשורות זו לזו, אף שכל אחת מהן כשלעצמה מהווה עבירה עצמאית, די בקיומו של סיוע לפרשה אחת על-מנת לבסס הרשעה ביתר הפרשות. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת העורר לפיה אין נפקות להסכם שנכרת עם עד המדינה ראוי לה כי תתברר בפני המותב שידון בתיק העיקרי, ועוד קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינם של העורר ושל הנאשמים 4 ו-7 המבססות סיכוי סביר להרשעה. להלן תפורט תמצית האישומים המיוחסים לעורר וקביעותיו של בית משפט קמא לגביהם.
א. על-פי הנטען באישום השני, העורר, הנאשמים 1, 4, 5 ועד המדינה קשרו קשר לשדוד דירה בירושלים ביודעם כי יש בה כספת. השוד נדחה מפני שהדיירת נמצאה בדירה, ולאחר מכן, ביום 14.4.2010 הגיעו העורר והנאשמים 1, 4 ועד המדינה לאזור הדירה לאחר שווידאו כי הדיירת אינה נמצאת. העורר ועד המדינה עלו לדירה כשהם מוסווים, עד המדינה דפק בדלת ולאחר שהדייר פתח את הדלת ניסו השניים לסתום את פיו במגבת, העורר קשר אותו והשניים הכו אותו בכל חלקי גופו, תוך שהם שואלים אותו היכן נמצא הכסף ומאיימים להרגו. העורר ועד המדינה מצאו את הכספת שהייתה בדירה ועקרו אותה מן הקיר, נטלו אותה עימם והותירו את המתלונן כבול וחבול, עד שנזקק לאשפוז בבית חולים. השניים הביאו את הכספת לדירתו של הנאשם 4, שם פתח העורר את הכספת שהכילה בין היתר כ-104,700$ ותכשיטים, והשלל חולק בין הנוכחים.
בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה המבססות אישום זה בהפנותו להודעת עד המדינה, ובציינו כי ניתן למצוא לה סיוע בהודעת המתלונן לפיה נכנסו לדירתו שני גברים שהכו אותו בכל חלקי גופו; מגבת מגואלת בדם, חוטי חשמל ו-DNA של עד המדינה שנמצאו בדירה; דבריו של הנאשם 5 לעד המדינה בתרגיל חקירה לפיהם "משכו אותי על השטויות בירושלים, שם איפה שעשינו... שם הרכב שלי נחשף"; וכן העובדה שהעורר אישר את היכרותו עם המשיב 1 אך טען כי אינו נמצא בקשר עימו מזה כשנה וחצי וכי אינו מכיר את עד המדינה ואת הנאשם 4, בעוד שדו"ח העיקוב, תרגילי החקירה שנערכו ושיחות טלפון שהוקלטו סותרים לכאורה את גרסתו זו. כך, למשל, העורר והנאשם 4 נצפו יחד עם קושרים נוספים ברחוב ביאליק ברמת גן; בהאזנות סתר נשמע העורר משוחח עם הנאשם 1; ובמהלך תרגיל חקירה התגלה שהעורר מכיר את עד המדינה. ראיות מסייעות נוספות מצא בית המשפט בין היתר בכך שהנאשם 4 נצפה פעמיים יחד עם קושרים נוספים וביצע שיחות טלפון רבות לנאשמים 1 ו -2 ובכך שעד המדינה מסר תיאור מפורט של דירת הנאשם 4 בה שהו טרם השוד.
ב. על-פי המתואר באישום השלישי, ביום 15.2.2010 הגיעו העורר, נאשמים 1, 5 ועד המדינה לדירה בזיכרון יעקב. עד המדינה אמר לשמרטפית ששמרה על התינוק שישן בבית כי הוא מחברת המים ולשאלתו היא השיבה כי שעון המים נמצא מחוץ לדירה. בהמשך חזר עד המדינה לדירה וביקש מן השמרטפית לבדוק אם יש מים בברז. כאשר היא הפנתה את גבה תפס אותה עד המדינה מאחור, סתם את פיה ואיים עליה לבל תצעק. בשלב זה קשרו העורר והנאשם 5 את ידיה של השמרטפית והנאשמים תחקרו אותה על הרכוש בבית. לאחר חיפוש יצאו הנאשמים מן הבית עם שעון רולקס ומעט כסף, נסעו ברכבו של הנאשם 1 שהמתין להם ובהמשך חילקו ביניהם את השלל.
בכל הנוגע לאישום זה קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית הלכאורית מבוססת אף היא על הודעת עד המדינה שמסר תיאור מפורט של הבית, וכי ראיות הסיוע הן הודעת השמרטפית שסיפרה בהרחבה על האירוע, מסרה תיאור של שלושת השודדים וכאשר הוצג לה צילום של הקעקוע של הנאשם 5 אישרה שזהו הקעקוע שראתה; במהלך תרגיל חקירה הזכירו עד המדינה והנאשם 5 את האירוע עם "הבייביסיטרית"; והנאשם 5 אוכן ביום 14.2.2010 בכניסה לזיכרון יעקב. בית המשפט הוסיף וקבע כי שקריו של העורר כמפורט לעיל בעניין האישום השני, מהווים סיוע גם לגבי האישום השלישי.
ג. אשר לאישום הרביעי. על-פי הנטען, העורר, נאשמים 4, 5 ועד המדינה תכננו לשדוד דירה בירושלים ולשם כך נשאו עמם כלי פריצה והנאשם 4 הדריכם כיצד לבצע את הפריצה. ביום 25.3.2010 טיפס עד המדינה למרפסת הדירה, ובשלב מסוים טיפס אליה גם העורר (אך ירד ממנה ככל הנראה בשל חוסר מקום). קשיש כבן 80 שהיה בדירה יצא למרפסת וראה את עד המדינה. או אז דחף עד המדינה את הקשיש בכוח, התיישב על גופו, דחף שתי אצבעות לתוך פיו, חנק אותו וחבט בעינו. בתו של הקשיש התעוררה והחלה לצעוק, ובשל כך נמלט עד המדינה דרך המרפסת והנאשמים ברחו מהמקום. ביחס לאישום זה, כך קבע בית המשפט, הראיות לכאורה מבוססות על הודעת עד המדינה וראיות הסיוע בכל הנוגע לעורר הן הראיות שפורטו לגבי האישום השני.
ד. על-פי המתואר באישום החמישי, הדריך הנאשם 4 את העורר, הנאשם 5 ועד המדינה כיצד לפרוץ לדירה נוספת בירושלים, וביום 25.3.2010, בזמן שהנאשם 5 תצפת מבחוץ, פרצו העורר ועד המדינה את דלת הדירה והחלו לחפש רכוש. במהלך החיפוש הבחינו השניים בגבר שישן בדירה ועזבו את המקום. השלושה חזרו לדירתו של הנאשם 4, שם המתינו להם הנאשמים 1 ו-4, ודיווחו להם על מה שאירע. בית המשפט קבע כי הראיות לכאורה המבססות את האישום הרביעי הן הודעת עד המדינה וראיות הסיוע הן הראיות שפורטו לגבי האישום השני. בנוסף לכך ציין בית המשפט כי העורר אוכן ביום 14.3.2010 באזור ירושלים יחד עם הנאשם 5, ושניהם שוחחו עם עד המדינה.
ה. באישום התשיעי נטען כי לידי הנאשם 1 הגיע מידע שבדירה בשדרות מוחזקים זהב וכסף רב ובעקבות כך הוא הנחה את העורר, את הנאשם 2 ואת עד המדינה כך שביום 10.8.2010 הגיעו העורר, הנאשם 2 ועד המדינה אל הדירה ואילו הנאשם 1 תצפת עליה. עד המדינה דפק בדלת הדירה ואמר "דואר רשום". לאחר שהדייר, יליד 1935, פתח את הדלת, סתם עד המדינה את פיו, הדביק עליו פלסטר ושאל אותו איפה הכסף. בשלב זה נכנסו העורר והנאשם 2 לדירה, והעורר הכה את הדייר באגרוף בפניו וביחד עם האחרים השכיב אותו על הרצפה. העורר והנאשם 2 קשרו את ידיו ורגליו של הדייר באזיקונים ועד המדינה אחז בידו סכין ואיים עליו באמרו שאם הוא רוצה לחיות שישתוק, והם יקחו את מה שהם צריכים וילכו. הנאשמים גנבו את ארנקו של המתלונן, ולאחר חיפוש בדירה מצאו 23,000 ש"ח, 2,000$ ושני שעונים, ועזבו את הדירה כשהם מותרים את המתלונן כבול. בהמשך התחלקו הנאשמים ועד המדינה בשלל. לגבי אישום זה קבע בית המשפט כי הראיות לכאורה הן הודעת עד המדינה והסיוע להן מבוסס על הודעת המתלונן שסיפר, בין היתר, כי כאשר פתח את הדלת אחד השודדים אחז בפיו ובצווארו, ובהמשך נכנסו שלושה אנשים נוספים שהפילו אותו וקשרו אותו. סיוע נוסף נמצא לו לבית המשפט בשקריו לכאורה של העורר שפורטו לגבי האישום השני.
ו. על-פי הנטען באישום האחד-עשר, העורר, הנאשמים 1, 2, 4 ואחרים תכננו לשדוד דירה ברמת גן ולשם כך ערכו חלקם תצפיות על הדירה. ביום 28.9.2010 עדכן העורר את הנאשם 1 טלפונית במקום התצפית וקיבל ממנו הנחיות, אך טרם שעלה בידם לבצע את השוד הבחינו בכלי רכב משטרתיים ועל כן עזבו את המקום. בית המשפט ציין כי הראיות לכאורה לביסוס אישום זה אינן נסמכות על הודעת עד המדינה אלא על דו"ח עיקוב מיום 28.9.2010 בו נצפו העורר והנאשם 4 משוחחים עם קושרים נוספים ברח' ביאליק ברמת-גן, וכן על תשע שיחות טלפון שהוקלטו בין חלק מן מהנאשמים. כך למשל באחת השיחות מיום האירוע אמר הנאשם 1 לעורר להמתין עד שה"בן כלב" יצא; בשיחה מאותו היום אמר העורר לנאשם 1 ש"אולי הם בכלל לא נמצאים בבית... שלוש פעמים נכנסתי לכניסה ההיא... אף אחד כבר לא יצא בשעה כזאת... היינו צריכים לבוא לפה מהבוקר...". בשיחה נוספת מאותו היום אמר העורר לנאשם 1 שהגיעו צוותי בילוש למקום והם משוחחים עם בעלת הבית שהגיעה ברכב מסוג מאזדה, כאשר פרטים אלה אכן נכונים ותיאורו של בעל הדירה אף הוא מתאים לתיאור שמסר הנאשם 1 בשיחה שהוקלטה. כמו כן ציין בית המשפט כי הנאשם 4 אוכן בשעות שלפני האירוע באזור ירושלים וקיימות שתי התקשרויות בינו ובין הנאשם 1.
ז. באישום החמישה-עשר נטען כי ביום 7.10.2010 הגיעו העורר והנאשם 2 לדירה ברחוב דוד רזיאל בשדרות לאחר שבעליה יצאו ממנה. העורר פרץ לדירה דרך המרפסת, ערך חיפוש בבית וגנב תכשיטי זהב רבים, תוך כדי קשר טלפוני רציף עם הנאשם 2 שהנחה אותו, קיבל ממנו דיווחים ואסף אותו בסיום השוד. גם ביחס לאישום זה ציין בית המשפט כי הראיות לכאורה אינן מבוססות על גרסת עד המדינה אלא על הודעת בעל הדירה בדבר השוד וכן על שלוש שיחות שבוצעו ביום האירוע בין העורר לנאשם 2 בהן אמר העורר "זה דוד רזיאל שומע?... יאללה תבוא דחוף", וכן אמר שמדובר באבנים, ומאוחר יותר אמר לו הנאשם 2 שהכול "על הפנים" ומדובר בדברים חסרי ערך, שערכם הוא אלף חמש מאות ש"ח. עוד ציין בית המשפט כי ביום האירוע אוכן העורר לסירוגין על-ידי אתרים באזור שדרות והתקשר פעמים רבות לנאשם 2.
בית המשפט הוסיף וקבע כי הראיות לכאורה המבססות את אישומים 11 ו-15, שאינם נסמכים כאמור על הודעות עד המדינה, מהוות סיוע ליתר האישומים המיוחסים לעורר שכן מדובר בפרשה אחת. כמו כן קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר נגד העורר נוכח העבירות המיוחסות לו ושלוש הרשעותיו הקודמות בעבירות רכוש וסמים, מה גם שתלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה. העורר הציע שחרור לחלופת מעצר בבית דודתו, ולאחר ששמע את הדודה ואת אימו של העורר קבע בהחלטה נוספת מיום 9.3.2011 כי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר אין בחלופה המוצעת כדי לאיינה וכי בנסיבות העניין אין מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר. נוכח כל האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
3. מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נדרש לטענותיו נגד חוקיותו ותוקפו של ההסכם שנכרת עם עד המדינה, אשר לטענתו מנוגד לתקנת הציבור ואינו חוקי. לטענת העורר, עד המדינה הוא השותף המרכזי בפרשה וחלקו במעשים גדול מחלקו שלו. העורר מפנה בהקשר זה אל הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.2201 הקובעת כי ככלל לא ייכרת הסכם עד מדינה עם העבריין העיקרי ולשם כך נדרש אישור פרקליט המדינה או מי מטעמו, ואישור כזה לא ניתן בענייננו. עוד טוען העורר כי בעת חתימת ההסכם, עד המדינה לא היה מיוצג אף שמונה לו סנגור וגם זאת בניגוד להנחיה.
טענתו הנוספת והמרכזית של העורר היא כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימות ראיות לכאורה המהוות סיוע להודעות עד המדינה. בהקשר זה טוען העורר כי חרף מאמצי החקירה שהושקעו אין ראיה ישירה הקושרת אותו לביצוע המעשים נשוא חמשת האישומים הראשונים, אשר לגביהם נדרשת ראיית סיוע, וכי השקרים המיוחסים לו הם כלליים ואין בהם כדי לשמש סיוע, לא כל שכן סיוע לכל אחת מחמש העבירות. העורר מציין כי ראיה המהווה סיוע לעבירה אחת עשויה לשמש סיוע לעבירות נוספות רק אם מדובר בפרשה אחת ואם הראיה המסייעת מעידה על כך שנעברו גם העבירות האחרות, אך בענייננו אין הדבר כך שכן העבירות בוצעו לכאורה בזמנים שונים וכלפי קורבנות שונים. העורר מוסיף וטוען כי יש לנהוג זהירות רבה בהודעת עד המדינה ולאתר סיוע ממשי, ואין די לשם כך בשקר כללי לגבי היכרותו עם עד המדינה, העשוי לנבוע מסיבות רבות, ואף לא בראיות שנאספו נגד נאשמים אחרים, ונדרשות ראיות המסבכות את העורר עצמו בביצוע כל אחת מן העבירות. לטענת העורר עד המדינה הפליל אותו רק לאחר שקיבל מן החוקרים את שמו כחשוד מרכזי. אשר לאישומים השני, השלישי והרביעי טוען העורר כי ראיות הסיוע שפורטו בהחלטת בית המשפט אינן מסבכות אותו בביצוע העבירות; ביחס לאישום החמישי טוען העורר כי איכונו בירושלים והשיחות שביצע ביום 14.3.2010 אינם מסבכים אותו בביצוע העבירה מיום 25.3.2010; ובאשר לאישום התשיעי הוא טוען כי התאמה הקיימת בין גרסת עד המדינה והודעת המתלונן אף היא אינה מסבכת אותו. העורר מוסיף וטוען כי הראיות לכאורה ביחס לאישומים 11 ו-15 אינן יכולות לשמש סיוע ליתר האישומים שכן הן אינן מסבכות אותו בביצוע עבירות אחרות ואין מדובר בפרשה אחת. אשר לאישום 11 טוען העורר כי ייתכנו מספר פרשנויות לראיות לכאורה לגבי אישום זה וכי לכל היותר הן מעידות על ניסיון התפרצות, ובנוגע לאישום 15 טוען העורר כי הוא מתגורר בשכנות למקום ההתפרצות ומכאן שאין ליתן כל משקל לאיכונו באזור זה; כי לא ברור האם בשיחות שהוקלטו דובר על העבירה נשוא אישום זה; וכי לא ניתן לקבוע שהוא הדובר בשיחות.
לבסוף טוען העורר כי מן הראוי היה להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו כפי שנעשה לגבי נאשמים אחרים בפרשה ובייחוד נאשם 5, שחומרת מעשיו דומה לחומרת המעשים המיוחסים לעורר. העורר מוסיף וטוען כי החלופה שהוצעה על-ידו ראויה וכי למצער ראוי ששירות המבחן יבחן אותה באופן מעמיק, במיוחד משההליך צפוי להימשך זמן רב בשל היקפו הרחב של התיק.
4. המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערר להידחות. בכל הנוגע להסכם עם עד המדינה טוענת המשיבה כי עד המדינה אינו העבריין הראשי, ככל שבוחנים את החלק המהותי המיוחס לו באישומים. עוד נטען כי את העורר ניתן לדרג במקום השלישי במדרג העברייני ומכל מקום, כך נטען, ניתן אישור של פרקליט המחוז להסכם. בכל הנוגע לראיות הסיוע לכאורה לעדותו של עד המדינה טוענת המשיבה כי טיבו של הסיוע הנדרש תלוי בתוכן הדברים שמוסר עד המדינה וביכולת לזהות אותות אמת בגרסתו, ובמקרה דנן מדובר בגרסה בעלת משקל גבוה ביותר, שכן עוד טרם כריתת ההסכם עימו מסר עד המדינה פרטים שונים וחשובים למדובב ששהה עימו בתאו, ושמו של העורר עלה כבר בהודעות שמסר המדובב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי טענת העורר לפיה כל אישום עומד במקרה דנן בפני עצמו היא טענה מיתממת, שכן קיימים אלמנטים רבים המשותפים לכל האישומים, כך שברור שמדובר בפרשיית אב המחולקת לפרשיות משנה ובחבורה שפעלה לאורך זמן באופן שיטתי בכל רחבי הארץ. כמו כן טוענת המשיבה כי ראיות סיוע הקיימות לגבי נאשמים אחרים משמשות כסיוע גם לגבי העורר, שכן עד המדינה קשר בעדותו את כל הנאשמים יחד והעורר לעומת זאת מכחיש שהוא מכיר את עד המדינה ולטענתה ברור שמדובר בשקר. המשיבה מוסיפה ומפרטת את טענותיה לעניין הראיות לכאורה הקיימות ביחס לכל אישום ולבסוף היא טוענת כי נוכח התפקיד המרכזי שהיה לכאורה לעורר במסכת העבירות ונוכח עברו הפלילי, אין מקום לשחררו בשלב זה לחלופת מעצר.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות לכאורה שהובא בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, בפסיקה הובעו עמדות שונות בשאלה האם בית המשפט נדרש כבר בשלב המעצר לבחון את דבר קיומן של תוספות ראייתיות (ראו בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-13 (לא פורסם, 21.8.2005)). עמדתי היא שגם בשלב זה על בית המשפט לבחון ברמה הלכאורית את שאלת קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע מקום שבו היא נדרשת לצורך הרשעת הנאשם (ראו בש"פ 975/04 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 775, 779 (2004) (להלן: עניין אברג'יל)). יש לזכור עם זאת כי הסיוע לצורך שלב המעצר אינו חייב להגיע לרמה של הסיוע הנדרש לצורך הרשעה ודי אם תוצג ראייה מסייעת לכאורית (ראו: בש"פ 9209/08 שמלאשוילי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 18.11.2008); בש"פ 2975/06 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 (לא פורסם, 7.5.2006); בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 415, 421 (1997)).
6. במקרה שלפנינו, חמישה מן האישומים המיוחסים לעורר מבוססים בעיקרם על הודעותיו של עד המדינה, ועל-מנת שניתן יהיה להרשיעו בהם על סמך עדות זו נדרשת ראיה מסייעת כהוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. ראיות הסיוע לכאורה שמנה בית משפט קמא ביחס לכל אישום כוללות ראיות שאינן קשורות לעורר באופן ישיר (דוגמת ראיות חיצוניות המאמתות את גרסת עד המדינה לגבי אופן ביצוע העבירות), ולצידן שקריו לכאורה של העורר לגבי היכרותו עם עד המדינה ועם המשיבים 1 ו-4 המשמשים, כך נקבע, ראיה מסייעת לכל חמשת האישומים שלגביהם נדרש סיוע. בניגוד לעמדת העורר אני סבורה כי ישנה חשיבות רבה בענייננו גם לראיות לכאורה שאינן קושרות את העורר באופן ישיר למעשים. זאת משום שיש בהן כדי לחזק לכאורה את מהימנותה של גרסת עד המדינה וכידוע משתנה עוצמתה הנדרשת של ראיית הסיוע בהתאם למשקלה ולמהימנותה של הראיה הטעונה סיוע, והיא עומדת ביחס הפוך אליה (ראו ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 13.5.2009)). ראיות הסיוע לכאורה הנוגעות לעורר באופן ישיר הן שקריו בחקירה ביחס להיכרותו עם חלק מן המעורבים בפרשה. כך, טען העורר כי הוא אינו מכיר את עד המדינה ופגש בו לראשונה בעת מעצרו (הודעת העורר מיום 24.11.2010, עמ' 2 שורות 34-22; דו"ח ביצוע עימות מיום 24.11.2010; והודעתו מיום 29.11.2010, עמ' 3 שורה 45), אך מתרגיל החקירה שנערך עולה תמונה אחרת. בתרגיל אמר העורר לעד המדינה "אני ככה ידעתי שייקחו אותך"; בהמשך אמר לו "אז שחררו אותם? אתה אצל הזקן לא השארת כלום? לא נשרטת לא כלום לא איפה? הם לקחו את הזקן [הכוונה כנראה לנאשם 4] אתה לא יודע?"; ובהמשך אמר - "אותך לקחו? על הזקן והבוכרי?... הבוכרי, הכניסו אותי לזה..." (דו"ח תמלול מיום 13.11.2010; "הבוכרי" הוא כנראה כינויו של המתלונן באישום התשיעי - ראו הודעת עד המדינה מיום 29.11.2010, עמ' 1 שורות 25-22). בתרגיל חקירה נוסף סיפר העורר לעד המדינה כי "אזר [הנאשם 2] נכנס אלי"; וכשעד המדינה שאל את העורר "סלביק [הנאשם 5] בחוץ?" הלה השיב לו "כן" (דו"ח תמלול מיום 14.11.2010). בנוסף לכך, מדו"ח איכון עולה לכאורה שהתקיימו חמש שיחות טלפון בין העורר לעד המדינה במהלך החודשים מארס-אפריל 2010. העורר הוסיף וטען בחקירתו כי הוא אינו מכיר את הנאשם 4 (בהודעה מיום 21.11.2010, עמ' 4 שורות 128-125), ולגבי הנאשם 1 טען העורר כי הוא מכיר אותו משדרות אך מזה כשנה וחצי אין לו קשר עימו (הודעת העורר מיום 21.11.2010, עמ' 3 שורה 91 וכן הודעתו מיום 2.12.2010, עמ' 1 שורה 7). אולם, ביום 28.9.2010 הוקלט העורר כשהוא משוחח עם הנאשם 1, ובדו"ח עיקוב מיום 28.9.2010 נצפו יחד ברח' ביאליק ברמת-גן, בין היתר, הנאשמים 1, 2, 4 והעורר. ראיה נוספת הקושרת לכאורה בין העורר ליתר הנאשמים עניינה בתרגיל חקירה שבוצע ביום 14.11.2010, במסגרתו נתלו בתחנת המשטרה קלסתרונים של חלק מן הנאשמים ובהם העורר. הנאשם 1 הובא לחקירה בתחנה, הצביע בפני השוטר על קלסתרונו של העורר והתעניין במה מדובר. בהמשך אותו ערב התקשר הנאשם 1 אל הנאשם 2, וכך מתוארת השיחה ביניהם במזכר: