לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת נ' מוניץ) במ"ת 46007-12-12 מיום 31.1.2013, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.
תמצית העובדות על פי כתב האישום
1. העורר 1, מוחמד עואד (להלן: מוחמד) ובנו העורר 2, פיראס עואד (להלן: פיראס) מואשמים בכך שסחטו שני מתלוננים, בעל ואישה, אשר ניהלו יחד חניון ששכרה המתלוננת בעיר נצרת. על פי כתב האישום, דרש מוחמד מהמתלוננים להעביר אליו סכום של 300 ש"ח בכל יום, אחרת יקח מהם את החניון בכוח. בלית ברירה, ובשל חששם, נענו המתלוננים לדרישתו וכך נהגו החל מיום 2.6.2010 ועד ליום 17.10.2012. בתוך כך, בתחילת חודש אוקטובר 2012, הגיע מוחמד לחניון ודרש מהמתלונן להעלות את תשלום דמי הסחיטה בכל יום ל-500 ש"ח. המתלוננים סירבו לדרישתו של מוחמד. ביום 16.10.2012, הגיע פיראס לגבות את התשלום בסך 500 ש"ח מהמתלוננים. המתלוננת סירבה באומרה כי אינה מוכנה לעשות כן, אף במחיר מותה, ועזבה את המקום. לאחר דברים אלה, הגיע מוחמד לחניון ואיים על המתלונן באומרו: "אני אביא נרקומן שישפוך עליך חומצה ובאשתך אני אירה כאן בחניון מול עיניך". ביומיים הבאים, פיראס תפס את החניון וגבה את הכספים מהלקוחות בעצמו, כאשר מוחמד שב והשמיע איומים דומים כלפי המתלונן. לאור האמור, ובשל איומיהם של העוררים, ביטלה המתלוננת את הסכם השכירות של החניון. יצויין כי על פי כתב האישום דמי הסחיטה הגיעו לסכום כולל של 192,500 ש"ח.
אשר על כן הואשמו העוררים בסחיטה בכוח, לפי סעיף 427 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין (מוחמד מואשם בשתי עבירות ופיראס בעבירה אחת).
הליכי המעצר
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העוררים הגישה המשיבה בקשה לעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. במסגרת זו נטען כי קיימות נגד העוררים די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, ובפרט: הודעות המתלוננים; עימותים שנערכו בין העוררים למתלוננים; הודעות של עדים המאשרים את העברת הכספים מהמתלונן למוחמד ועוד. באשר לעילת המעצר, נטען כי המעשים המיוחסים לעוררים מקימים עילת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, כאשר לעמדת המשיבה אין אפשרות להפיג את מסוכנותם באמצעות חלופת מעצר.
3. בהחלטתו מיום 31.1.2013 קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט תיאר את האמור בכתב האישום, בציינו כי זה מגולל מסכת חמורה ביותר של מעשי סחיטה. בית המשפט ציין כי באי כוחם של העוררים אישרו את קיומן של די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם בחומר החקירה. באשר לעילת המעצר ציין בית המשפט כי כבר נפסק שעבירות העוסקות בסחיטת "דמי חסות" מצמיחות, כשלעצמן, עילת מעצר לנוכח מסוכנות הנשקפת ממבצעיהן. ביחס לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי באשר למוחמד אין כל התלבטות: לנוכח עברו הפלילי העשיר בעבירות אלימות וסמים, בגינן ריצה עונשי מאסר ממושכים (הגם שמאז 2007 לא ריצה עונש מאסר), אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר, בפרט שעה שתסקיר שירות המבחן לא הציע זאת וסבר כי אין לבחון אפשרות כזו. באשר לפיראס ציין בית המשפט כי עניינו שונה מזה של אביו, שכן הלה נעדר עבר פלילי, ותסקיר שירות המבחן הציע לשחררו לחלופת מעצר שנמצאה על ידיו מתאימה. אלא שבסופו של דבר מצא בית המשפט, לאחר התלבטות רבה (כלשונו), כי לנוכח המיוחס לפיראס בכתב האישום לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר - בפרט כאשר שירות המבחן מצא כי הסיכוי להישנות ביצוע העבירות מצידו היא בינונית.
תמצית נימוקי הערר
4. לטענת העוררים - באמצעות בא כוחם, עו"ד חאלד אבו מחמד - שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על מעצרם עד לתום ההליכים נגדם, שעה שלאמיתו של דבר לא נשקפת מהם מסוכנות כלל ועיקר. בפרט מדגישים העוררים את העובדה כי לא נקטו באלימות פיסית כלפי המתלוננים, וכי לנוכח כך דומה המקרה דנן ל"סכסוך עסקי אזרחי" ולא למעשה סחיטה שכן, בניגוד לאמור בכתב האישום, מוחמד הינו למעשה הבעלים של החניון נשוא כתב האישום וקיימת שותפות בינו לבין המתלוננים. על כן סבורים העוררים כי לא קמה בעניינם עילת מעצר, וכי לכל הפחות נדרש לשחררם לחלופת מעצר, בהדגישם את עמדת הפסיקה לפיה כל מקרה נבחן על יסוד נסיבותיו הפרטניות. באשר למוחמד, נטען כי שירות המבחן לא בחן כראוי את חלופת המעצר אשר הוצעה על ידיו והעריך באופן שגוי את אישיותו. כן נטען כי מאז הרשעתו האחרונה הוא "פתח דף חדש בחייו" ואינו עוד מעורב בפלילים. לבסוף נטען כי באשר לעניינו של פיראס, היה על בית המשפט המחוזי לבחון את חלופת המעצר שהוצעה, בפרט לנוכח היעדר עבר פלילי וחלקו הקטן יחסית בעבירות מושא כתב האישום. בהקשר זה צויין כי על פי כתב האישום הוגבלו המעשים המיוחסים לפיראס לפרק זמן קצר בחציו השני של חודש אוקטובר 2012 (בעוד שהמעשים המיוחסים למוחמד ראשיתם בחודש יוני 2010).
תגובת המשיבה
5. המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - הדגישה כי כתב האישום מצביע על התנהלות עבריינית קשה מצד העוררים, אשר כוללת השתלטות על עסק, איומים והפחדה של המתלוננים. באשר למוחמד, צויין כי לחובתו עבר פלילי מכביד, הכולל בין היתר הרשעות בעבירות הריגה ואיומים. המשיבה ציינה עוד כי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחררו לחלופת מעצר וטענה כי אין מקום לסטות מהמלצה זו. בנוגע לפיראס, נטען כי מעורבותו היא אינטגרלית וכי המתלוננים חששו ממנו. לעניין עברו הפלילי של פיראס, צויין כי אמנם אין לחובתו הרשעות קודמות, אולם תלויים ועומדים כנגדו שני כתבי אישום: האחד - בעבירה של החזקת שטר כסף מזוייף, אשר בביצועה הודה פיראס לפני בית המשפט, והשני - בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. המשיבה הדגישה עוד את ההלכות לפיהן רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשחרר לחלופת מעצר נאשמים בעבירות סחיטה ואיומים.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו והאזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
7. במקרה שלפני, העוררים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם. עיקר טענותיהם מופנות כנגד קביעתו של בית המשפט קמא לפיה קיימת נגדם עילת מעצר אשר לא ניתן לאיינה באמצעות חלופות המעצר המוצעות. כפי שיוסבר להלן, איני סבור כי נפל פגם בקביעות אלה של בית המשפט קמא.
8. באשר לעילת המעצר, זו נובעת בראשונה מעובדות כתב האישום, אשר מגולל מסכת חמורה של ביצוע עבירות סחיטה בכוח וסחיטה באיומים על ידי העוררים. על פי כתב האישום, במשך תקופה של למעלה משנתיים, מדי יום ביומו, דרש מוחמד מהמתלוננים "דמי חסות" תוך שהוא מאיים לפגוע בפרנסתם. בשלב מסויים, כעבור למעלה משנתיים, העלה מוחמד את דרישותיו הכספיות, כמפורט לעיל, ומשהמתלוננים לא נענו, איים להרוג את המתלוננים ולשפוך חומצה על פניהם. בשלב זה, הגיע פיראס לחניון לגבות את התשלום מן המתלוננים ואף תפס את החניון וגבה כספים ישירות מן הלקוחות. מעשים אלו הביאו בסופו של יום את המתלוננים לעזוב את העסק שברשותם ולחדול מניהול החניון. המדובר במעשים אלימים וחמורים אשר המסוכנות העולה מהם ברורה. טענת העוררים לפיה המדובר ב"סכסוך עסקי אזרחי" גרידא, שכן לא ננקטה אלימות פיזית כלפי המתלוננים, מוטב היה שלא תישמע. העוררים כאמור סחטו לכאורה כספים רבים מן המתלוננים תוך שהם מאיימים לכאורה לפגוע בחייהם, בשלום גופם ובפרנסתם. מדובר בהתנהגות פלילית אשר מצויה הרחק מן הנורמות המקובלות והרצויות בחברה. אף אם איומיהם לכאורה של העוררים לא הגיעו לכדי מימוש אין בכך כדי להמעיט מחומרתם. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של מוחמד, אשר כולל הרשעה בעבירת הריגה וכן בעבירות אלימות וסמים, בגינן ריצה מאסרים ממושכים (האחרון שבהם, עד לשנת 2007). באשר לפיראס, הגם שעד לאחרונה היה עברו הפלילי נקי, הוא הואשם והורשע לאחרונה, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של החזקה של שטר כסף מזוייף. יתר על כן, על פי תסקיר שירות המבחן בעניינו נשקפת ממנו מסוכנות במידה בינונית להישנות העבירות. בנסיבות אלה, בצדק קבע איפוא בית המשפט קמא כי נגד העוררים קיימת עילת מעצר שעניינה במסוכנותם ולכך ניתן להוסיף גם את החשש מפני שיבוש הליכי משפט.
9. זאת ועוד, בנסיבות העניין מקובלת עלי הקביעה לפיה לא היה מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. בית משפט זה קבע לא אחת כי לא בנקל ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר שלא באמצעות מעצר מאחורי סורג ובריח כשמדובר בנאשמים בעבירות של סחיטה באיומים. לעניין זה, ראו את דברי בבש"פ 10290/08 אזולאי נ' מדינת ישראל פיסקה 6 (16.12.2008):
"...הכלל שיצא מלפני בית משפט זה הוא כי בדרך כלל בעבירות של סחיטה באיומים ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אין להסתפק בחלופת מעצר ויש להורות על מעצר מלא, הן משום המסוכנות הגלומה בהן והן משום שבעבירות מסוג זה טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט..." [ראו גם: בש"פ 931/12 סלהב נ' מדינת ישראל פיסקה 14 (9.2.2012); בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל פיסקה 18 (24.5.2009)].
בנסיבות העניין, סבורני כי לא היה מקום לסטות מכלל זה בעניינם של העוררים. כזכור, שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את מוחמד לחלופת מעצר. בדומה לבית המשפט קמא, אף אני לא מצאתי מקום לסטות מהמלצה זו. לגבי פיראס, אמנם ניתנה בעניינו המלצה חיובית על ידי שירות המבחן, עם זאת, נוכח עוצמתן של עילות המעצר, הערכת שירות המבחן לפיה קיים חשש להישנות העבירות, וכן עברו הפלילי שאינו נקי לחלוטין, לא מצאתי מקום להתערב לעת הזו בהחלטתו של בית המשפט קמא.
10. אשר על כן, הערר נדחה.