כללי
1. על המדוכה שלפניי ניצבת השאלה האם ניתן לתבוע את מדינת ישראל בפיצויים בסך של כארבעה מיליון ש"ח, בגין רשלנות שנפלה, לטענת התובעת, מלפני בית הדין הרבני, בדיוניו ובהכרעותיו בעניינה כמו גם חיוב המדינה בגין רשלנות של משטרת ישראל וחיוב השוטרת שהיתה מעורבת בדיונים בבית הדין.
המשיבה היא התובעת, (להלן: "התובעת"), הגישה את התביעה נשוא הבקשה בה היא מייחסת חבות למבקשת (להלן: "המדינה"), בגין רשלנות בית הדין הרבני שקיבל ראיה בלתי קבילה - תקציר שיחה שהוקלטה במסגרת האזנת סתר של המשטרה, ממנו עולה כי התובעת מודה בקיום יחסי אישות עם אחר, שאינו בעלה. התביעה מופנית גם כנגד המבקשת 2, שהינה שוטרת במשטרת ישראל ששימשה כחוקרת בעת הרלוונטית (להלן: "החוקרת"). התובעת מייחסת רשלנות למדינה גם מכוח אחריותה לפעולות משטרת ישראל בפרשה (להלן: "המשטרה").
המדינה והחוקרת, המיוצגות על ידי פרקליטות מחוז תל אביב - אזרחי, הגישו את הבקשה שלפניי, לסילוק התביעה על הסף בהתאם לתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), מחמת שלושה טעמים: התיישנות, חסינות שיפוטית והיעדר עילה, הכל כפי שיפורט להלן.
עיקר העובדות הדרושות לעניין
2. בשנת 1999 נעצרה התובעת על ידי המשטרה ונחקרה בגין חשד לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים, ביחד עם אחר בשם ולדימיר גורביץ (להלן:"
גורביץ"). לימים, נסגר תיק החקירה בהעדר ראיות ומחוסר עניין לציבור. התובעת טוענת כי החקירה גרמה לה למפח נפש, עת פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת, גרמה לה למצוקה נפשית ובהמשך לניסיון אובדני של קפיצה מול רכבת נוסעת וכתוצאה מכך אף נקטעה רגלה.
3. במסגרת החקירה ולצרכיה, ניתן ע"י סגן נשיא בית המשפט המחוזי, צו להאזנת סתר לפי חוק האזנת סתר התשל"ט- 1979 (להלן: "
חוק האזנת סתר"). הצו הוגבל על ידי בית המשפט לצורכי העבירות נשוא החקירה בלבד, ואינו מתיר לתמלל או לעשות שימוש בתוכנן של השיחות שאינן קשורות לנשוא החקירה.
4. ביום 28.6.99 הגיש מר פנחס וזגיאל, בעלה לשעבר של התובעת (להלן: "
הבעל") תביעה נגד התובעת לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו (להלן: "
ביה"ד") לקבלת גט פיטורין. התביעה התבססה, בין היתר, על טענת הבעל לפיה התובעת בגדה בו במשך שנים, לרבות עם גורביץ. ביה"ד קיים שתי ישיבות הוכחות בתביעת הבעל. בראשונה נחקרה התובעת אשר עמדה על טענתה כי לא בגדה בבעל, ובשנייה נחקרה החוקרת וזו העידה כי במסגרת חקירת התובעת על ידה, הודתה האחרונה לפניה שקיימה יחסי אישות עם גורביץ.
5. בהסתמך על עדות החוקרת, חייב ביה"ד בפסק דינו מיום 7.5.00 את התובעת בגט בקבלו את טענת הבעל בדבר הבגידה, תוך שדחה את טענתה של התובעת לפיה הודאתה בפני החוקרת בדבר הבגידה היתה בגדר אמתלה בלבד, ונאמרה רק על מנת לספק הסבר משכנע להימצאותה בקרבתו של גורביץ (להלן: "
פסק הדין הראשון").
6. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין הראשון לבית הדין הרבני הגדול (להלן: "
ביה"ד הגדול"). ביה"ד הגדול קיבל ביום 1.1.01 את הערעור וביטל את פסק הדין הראשון בקבעו כי טענת האמתלה נראית נכונה בעיניו. עוד קבע ביה"ד הגדול כי אם בידי הבעל טענות אחרות בגינן הוא סבור שיש לחייב את התובעת בגט, ישוב ויפנה לביה"ד. אכן, האחרון שב ופנה לביה"ד בבקשה לחידוש הדיון בתביעת הגירושין תוך שעתר לזימון החוקרת בשנית. בא כוח התובעת התנגד לבקשה זו, אולם התנגדותו נדחתה וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש לביה"ד הגדול בעניין זה.
7. ביום 16.4.01 ובהתאם להחלטת ביה"ד התייצבה החוקרת בשנית לדיון ושבה וחזרה על עדותה הקודמת. הפעם שלפה החוקרת מסמך מתיק החקירה שהביאה עמה, שהינו תרגום לעברית של תמצית שיחה מיום 26.5.99, בשפה הרוסית שהתקיימה בין התובעת לבין גורביץ, שהוקלטה בהאזנת סתר (להלן: "
תקציר השיחה"), ממנו עולה חד משמעית כי השניים קיימו יחסים אינטימיים. תקציר השיחה הוגש כראיה בתיק ביה"ד, ללא שנרשמה התנגדות לכך על ידי בא כוח התובעת, ככל שהתנגדות כאמור הועלתה.
8. בהמשך לאמור, נענה ביה"ד ביום 21.5.01 לבקשת ב"כ הבעל והורה למשטרה להמציא לדיון הבא את הקלטת ממנה הוצא תקציר השיחה בה נשמעה שיחת התובעת עם גורביץ בדבר קיום יחסי האישות של התובעת עמו. לדיון ביום 13.6.01 התייצבה נציגת היועץ המשפטי לממשלה שהביעה התנגדות של היועץ המשפטי למסירת הקלטת ושמיעתה בביה"ד, זאת לאור הוראות חוק האזנת סתר לפיהן מדובר בחומר חסוי האסור לשימוש שלא למטרת החקירה שבמהלכה הושג. לאור עמדתה הנחרצת של נציגת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אם יחליט ביה"ד לשמוע את הקלטת יפנה היועץ המשפטי לממשלה לבג"צ, הודיע ב"כ הבעל כי הוא מוותר על שמיעת הקלטת כראייה. סופו של דבר הקלטת אכן לא הושמעה.
9. ביום 6.8.01 ניתן פסק דין שני על ידי ביה"ד לפיו חוייבה התובעת בגירושין (להלן: "
פסק הדין השני"). בפסק הדין השני מתייחס ביה"ד בין היתר לעניין הקלטת ותמליל ההקלטה באומרו כי:
"
התנגדותו הנמרצת של ב"כ האשה להשמעת ההקלטה היתה מלווה בחוסר ניקיון כפיים, בלשון המעטה, יש בה כדי לאשש את החשש הכבד שהמבקשים בטיעונים הטקטיים מנסים להתחמק מהאמת שהוצגה בקלטת שהיו לאשה יחסי אישות".
ביום 14.10.01, ניתנה על ידי אחד הדיינים, הדיין דב דומב, תוספת הנמקה לפסק הדין השני וממנה עולה הסתמכותו של בית הדין על האמור בהאזנות המשטרה לשיחות התובעת, לאמור:
"
מהדיון ביום כ"ג ניסן תש"ס (16.4.01) עולה ברור, שמתוך האזנות הסתר היה לנתבעת מערכת יחסים עם ולדימיר. ההקלטות שבהם עולה ברור שהנתבעת שכבה עם ולדימיר הוא לפני ההודאה והחקירה במשטרה, כך שהטענה של אמתלה אינה נכונה".
10. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין השני. הפעם הערעור נדחה וכאמור בהחלטת ביה"ד הגדול מיום 27.12.01 (להלן: "
ההחלטה
בערעור"). מההחלטה בערעור עולה כי גם לדעת ביה"ד הגדול, הודאת התובעת לפני החוקרת אמת היא, ואין מקום לקבל את טענת האמתלה. ביה"ד הגדול מציין כי יש לקיים את פסק הדין השני גם בשל כך שהוכחו טעמים נוספים לחיוב התובעת בגט ושלא צויינו בנימוקי פסק הדין השני כגון טענת הבעל שאינו מסוגל לחיות עם התובעת לאחר שנחשדה בפלילים וניסתה להתאבד, ועוד.
11. התובעת עתרה לבג"צ כנגד ביה"ד בקשר עם פסק הדין השני וכנגד ביה"ד הגדול ביחס להחלטה בערעור (בג"ץ 1135/02). פסק הדין של בג"צ ניתן ביום 29.8.02 ובו הוחלט לבטל את פסק הדין השני ואת ההחלטה בערעור מחמת פגמים שנפלו באופן התנהלות הדיונים בבית הדין (להלן: "
פסק הדין בבג"צ"). לענייננו, בג"צ בחן את שאלת תחולתו של חוק האזנת סתר על הליכים בבתי הדין הרבניים. במסגרת זו, שקל בג"ץ את האם הביטוי "בית משפט" הקבוע בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, חל גם על בתי הדין הרבניים. בהקשר זה נתן בית המשפט הגבוה לצדק את דעתו לחשיבות הזכות לפרטיות והמעמד החוקתי שניתן לה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן לתכליתו של חוק האזנת סתר שנועדה להגן על הזכות לפרטיות בתום בחינת הנושא, ולאחר דיון מעמיק בסוגיה, שקלה וטרייה, הגיע בג"צ לידי מסקנה כי יש להחיל את הוראות חוק האזנת סתר גם על ההליכים בביה"ד הרבניים:
"הכלל בדבר אי קבילותן של ראיות שהושגו בהאזנת סתר, למעט סייגים מצומצמים עליהם הורה המחוקק מפורשות, ראוי שיחולו גם בהליכים בבתי הדין הדתיים, באופן שיוביל לאחידות נורמטיבית בעניין זה בערכאות המדינה" (סעיף 12 לפסק הדין).
עם זאת החליט בג"צ שלא לקבוע ממצאים לעניין אי הקבילות של תקציר השיחה והעדר משקלה לצורך ההכרעה, שכן לטעמו מן הראוי שקודם יתן ביה"ד את דעתו לכך וינמקה.
12. לאחר פסק הדין בבג"צ, חזר התיק לביה"ד. ביום 8.5.03 ניתן פסק דין סופי של ביה"ד ובו נקבע כי התובעת מחויבת בגט. בנימוקי פסק הדין נאמר בין היתר כי התובעת "נתפסה בשקרים" שעה שאמרה שנסעה לחו"ל רק פעם אחת עם גורביץ, כי לא אמרה אמת בנוגע לדבריה בחקירה ועוד ומכאן המסקנה כי בגדה בבעל ועל כן יש לחייבה בגט פיטורין. ערעור התובעת על פסק הדין האמור נדחה על ידי ביה"ד הגדול, בהחלטה מיום 14.12.03 (להלן: "פסק הדין הסופי"). עוד נקבע כי אין לתובעת זכויות בדירת המגורים של הבעל ברמת גן ועליה לפנותה באופן מיידי (להלן: "הדירה").
התביעה
13. לטענת התובעת, הסתמכות ביה"ד על תקציר השיחה, היא שהביאה בסופו של דבר לחיובה בקבלת גט פיטורין וממילא גם לקביעת ביה"ד כי עליה לעזוב את הדירה. התובעת גורסת כי בחשיפת תקציר השיחה בביה"ד ובשימוש בתוכנו חרף היותו חסוי על פי חוק האזנת סתר, ביצעו כלפיה הנתבעות מספר עוולות, בגינן היא זכאית לפיצוי: הפרת חובה חקוקה - זו הקבועה בחוק האזנת סתר; הפרת זכותה היסודית לפרטיות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות; רשלנות בכך שהגישו לביה"ד את התקציר אותו אסור היה להגיש וכי בכך חרגו מהסמכות שבחוק האזנת סתר ועוד.
התובעת טוענת כי בשל מעשיהן, מחדליהן ורשלנותן של הנתבעות נגרמו לה נזקים רבים, אשר נאמדו על ידה בלמעלה מארבע מיליון ש"ח, ובכלל זה פגיעה חמורה בשמה הטוב, פגיעה חמורה בפרטיותה, הוצאות שהוציאה בגין הגשת ערעורים לביה"ד הגדול, וכן עתירה לבג"צ, עגמת נפש ועינוי דין.
לעמדת התובעת פעלו הדיינים, בחריגה מסמכותם ותפקידם ועברו על חוק האזנת סתר בעשותם שימוש שלא כדין בתקציר השיחה שהושג בהאזנת סתר, ויש לחייב את המדינה - הנהלת בתי הדין הרבניים, מכוח אחריות שילוחית למעשי הדיינים, שפעלו בחוסר תום לב וברשלנות, שכן המדינה אינה נהנית מהחסינות המוקנית לאחרונים מפני תביעות.
התובעת טוענת כי יש לחייב את המשטרה באחריות שילוחית לעוולה שביצעה החוקרת בהגשת תקציר השיחה, פעולה הנוגדת את חוק האזנת סתר, תוך פגיעת פרטיות התובעת, וכי הפעולה האמורה, נעשתה לעמדת התובעת מזדון וכוונה לפגוע בתובעת כמו גם רשלנות.
כמו כן יש לחייב את החוקרת באופן אישי בנזקים שנגרמו לתובעת, שכן ידעה ו/או יכולה ו/או צריכה היתה לדעת כי בעדותה ובהגשת התקציר הינה פועלת בניגוד לחוק.