1. לפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בערעור ביום 21.2.2007 (להלן -
"פסק הדין"), עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, המערער בהליך העיקרי (להלן -
"המבקש"), על פסק הדין לבית המשפט העליון (רע"א 2985/07).
רקע עובדתי
2. המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה לסילוק יד ממקרקעין, הידועים כחלקות 32 ו-33 בגוש 30132 בשייח' ג'ראח בירושלים (להלן -
"המקרקעין"). לטענת המשיבה, היא הבעלים של המקרקעין או בעלת זכות החזקה הבלעדית על המקרקעין, והמבקש פלש למקרקעין ותפס במבנה הממוקם עליהם חזקה, בניגוד לדין.
בית משפט קמא קיבל את התביעה והורה על סילוק ידו של המבקש מהמקרקעין. בית משפט קמא קבע, בפסק דינו המנומק ולאחר שסקר וניתח את הראיות שבאו בפניו, כי המשיבה החזיקה במקרקעין, לרבות במבנה הממוקם עליהם, וכי המבקש אכן פלש למבנה בחודש אוקטובר 1997. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי המשיבה זכאית לסעד של סילוק יד לפי סעיפים 19 ו-17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.
במסגרת הערעור תקף המבקש את הממצאים שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, הן באשר לטיב החזקתו במקרקעין והן באשר לזכות המשיבה להחזיק בהם.
כאמור בפסק הדין, לא מצאנו ממש בערעור. לאחר ששבנו ובחנו את חומר הראיות וטענות הצדדים, סמכנו ידינו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר נתמכו היטב בחומר הראיות. כמו כן, לא מצאנו להתערב במסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא, אשר הינן פועל יוצא של הממצאים העובדתיים, כפי שקבעם בית משפט קמא.
לאחר שנתנו דעתנו להיות המבקש בעל משפחה והצורך במציאת דיור חלוף, הורינו על סילוק יד המבקש מהמקרקעין עד ליום 27.4.2007.
הבקשה
3. ביום 15.5.2007, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד מוטי קובו, הבקשה דנן להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, הנתמכת בתצהיר המבקש. המבקש השתית בקשתו על טעמים מספר: האחד,עניינו סיכויי הצלחה גבוהים של המבקש בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון. לטענתו, פסק דינו של בית משפט קמא בטל מעיקרו, הואיל וניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן התביעה הינה לבעלות במקרקעין. השני,עניינו נזק בלתי הפיך אשר ייגרם למבקש עם פינויו מהמקרקעין, המשמש בית מגורים לו ולבני משפחתו, בהדגישו יכולותיו הכספיות הנמוכות, כלשונו. המבקש הוסיף וטען, כי בנסיבות אלה ובהינתן כי המשיבה הינה חברה בפירוק, ברי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך בציינו ההלכה הפסוקה, לפיה בענייני פינוי מקרקעין סעד עיכוב ביצוע ניתן באופן ליבראלי, כמעט כלאחר יד, כלשונו.
תגובת המשיבה לבקשה
4. המשיבה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד סעיד ע'אליה, התנגדה לבקשה. בפתח דבריו טען ב"כ המשיבה, כי דין הבקשה להידחות על הסף, הואיל ובית משפט זה נדרש לבקשת המבקש לדחיית מועד הפינוי, במסגרת דיון שהתקיים בערעור ביום 20.2.2007, עובר למתן פסק הדין. במסגרת פסק הדין נעתר בית המשפט לבקשה ודחה את מועד הפינוי עד ליום 27.4.2007. לפיכך, בית המשפט אינו מוסמך להידרש לבקשה נוספת של המבקש באותו ענין, אשר הוכרע באופן סופי, בבחינת עקרון סופיות הדיון (functus officio). ב"כ המשיבה הוסיף וטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף אף מן הטעם, כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט ונוהג בחוסר תום לב, בהגישו הבקשה לאחר שחלף זה מכבר המועד לפינויו מהמקרקעין.
בהתייחסו לטענות המבקש לגופו של ענין, טען ב"כ המשיבה כי הלכה פסוקה היא, כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע ההחלטה עליה מערערים. אשר לתנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה, בהתקיימם יורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק הדין, טען ב"כ המשיבה כי אלה אינם מתקיימים בענייננו: ראשית,סיכויי בקשת רשות הערעור הינם קלושים, שכן בהתאם לפסק הדין, בית המשפט לא מצא להתערב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא, אשר נתמכו בחומר הראיות שהונח לפניו. בהתאם להלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123
(1982)), בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים בהם השאלה המתעוררת הינה בעלת חשיבות משפטית וציבורית, החורגת מהאינטרסים של שני הצדדים. ובענייננו, המבקש לא טען זאת וממילא נסיבות המקרה דנן אינן עונות על תנאי זה. ב"כ המשיבה הוסיף וטען, כי אין ממש בטענת המבקש, לפיה פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן זו נטענה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, לאחר שבקשתו לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית נדחתה בהחלטת בית משפט קמא, עובר למתן פסק הדין שם. יתרה מזאת, טענה זו הינה חסרת בסיס, בהינתן כי תביעת המשיבה נסמכה על עילת החזקה במקרקעין, אשר לבית משפט השלום הסמכות לדון בה, כך בהפנותו גם לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.2005.
שנית,בהתייחס למאזן הנוחות, טען ב"כ המשיבה, כי המבקש לא הוכיח הנזק שייגרם לו עם פינויו מהמקרקעין והקושי בהשבת המצב לקדמותו, היה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגיש. נהפוך הוא, לטענת ב"כ המשיבה, המשיבה, בעלת זכויות הקנין במקרקעין, היא הסובלת מנזקים כל זמן שהמבקש ממשיך להחזיק במקרקעין שלא כדין, חרף פסק דינו של בית משפט קמא ופסק דינה של ערכאת הערעור. כמו כן, אין בהיות המשיבה בהליך פירוק ניהולי כדי לגרוע מזכויותיה לממש פסק הדין שניתן לטובתה. ולבסוף,אף בשיהוי המבקש בהגשת הבקשה דנן - בחלוף 18 ימים ממועד הפינוי ובחלוף למעלה מחודשיים ממועד המצאת פסק הדין למבקש - יש כדי ללמד על העדר בסיס והצדקה להיעתרות לבקשה.
תשובת המבקש
5. בתשובתו לתגובת המשיבה, חזר המבקש על טענותיו בבקשה, בהדגישו סיכויי הצלחה טובים לקבלת הערעור בהינתן שאלת סמכותו העניינית של בית משפט קמא לדון מלכתחילה בתובענה, וכן קיומו של נזק בלתי הפיך שייגרם למבקש עם ביצוע פסק הדין.
דיון
6. לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
7. בפתח דבריי אציין, כי אין בידי לקבל טענת ב"כ המשיבה בדבר דחיית הבקשה על הסף בשל עקרון סופיות הדיון. חרף טענת ב"כ המשיבה, בית המשפט לא נדרש לבקשה קודמת של המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין. אמנם במסגרת פסק הדין נקבע מועד לסילוק יד המבקש מהמקרקעין, המאוחר למועד מתן פסק הדין. ברם, אין בקביעה כאמור כדי לגרוע מזכות המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לאחר מתן פסק הדין, כך כעולה מהוראת תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן -
"תקנות סדר הדין האזרחי"), הנוקטת בלשון
"...בכל עת
שלאחר ההחלטה...". ודוק, המבקש רשאי לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט שלערעור רק לאחר שבקשתו כאמור נדחתה על-ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין (ראו תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי).