1. לפניי בקשה שנוסחה על ידי ב"כ התובעים, עו"ד עמוס גבעון, במילים הבאות: "
להורות לנתבעת לאפשר לתובעים לעיין ולצלם את המסמכים שציינה כחסויים במכתבה מיום 3.7.05 - סיכום חקירה וחוות דעת פנימית בתיק החקירה במח"ש".
2. כדי להבין את המחלוקת בין הצדדים, יש צורך בתיאור קצר של כתב התביעה וכתב ההגנה בתיק זה.
3. תביעת התובעים (האלמנה, היתומים והעיזבון של מוחמד שואהין - להלן - "המנוח") היא תביעה לנזקי גוף, המבוססת על הטענה העובדתית כי המנוח נהרג כתוצאה מירי רשלני ולא זהיר של קליעים חיים על ידי שוטרי הנתבעת, ביום 4.7.04. לטענת התובעים, לא היתה הצדקה לשימוש בקליעים חיים ו/או בכמות שנורו ו/או כלפי חלק גופו העליון של המנוח, כפי שבפועל נעשה על-ידי השוטרים, ולכן אחראית המדינה לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו עקב הריגת המנוח. על כל פנים, טענה נוספת של התובעים היא כי נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על הנתבעת, ועליה לשכנע את בית המשפט כי אינה אחראית לפצות את התובעים בגין מות המנוח, וזאת לאור הודאתה כי אכן המנוח נפגע מירי של כדורים, שבוצעו על ידי שוטרים, אשר, לכל הדעות, פעלו מטעם המדינה.
4. טענת ההגנה המרכזית של המדינה - הנתבעת - היא כי בנסיבות האירוע, הירי היה מוצדק. לטענת המדינה, בזמן סיור באזור נס הרים הבחינו השוטרים ברכב שבו נסע המנוח, וביקשו לבודקו, וזאת הן בשל הימצאו בציר בו נכנסים לישראל תושבי הגדה ללא אישורי כניסה והן משום שבאותה עת התקבלו ידיעות על כניסה אפשרית של מפגעים באותו ציר. המנוח נדרש על ידי השוטרים, גם בערבית, לעצור את הרכב, אך הוא לא נענה לכך, המשיך בנסיעתו לכיוון השוטרים ואף האיץ את מהירות הנסיעה. אחד השוטרים נאחז במראה החיצונית של הרכב והשתחל בפלג גופו העליון לתוך הרכב, תוך שהוא ממשיך וצועק למנוח "עצור משטרה", וזאת בניסיון לעצור את הרכב, ולמנוע את בריחת המנוח מהמקום. לאחר שנתקל במבוי סגור, יצא המנוח מן הרכב, והחל לברוח. אחד השוטרים רדף אחריו וצעק לו לעצור, תוך שהוא יורה מספר יריות באוויר. המנוח לא נענה. אז ירה השוטר לכיוון פלג גופו התחתון של המנוח, כדי לעצור את מנוסתו. לטענת המדינה, בנסיבות אלה, כאשר השוטר חש סכנה ממשית לחייו ולחיי הנוסעים ברכב, ובשלב השני היה לו יסוד ממשי להניח כי המנוח נכון היה לסכן את חיי הציבור, היה קיים הכרח לעוצרו. לכן, לטענת הנתבעת, היריות היו מוצדקות, ואין המדינה אחראית בנזיקין.
עוד נאמר בכתב ההגנה, כי הוחלט על ידי המחלקה לחקירות שוטרים (להלן - "מח"ש") שלא להעמיד לדין את השוטרים, מחוסר אשמה. צויין, כי ב"כ התובעים ערער על החלטת מח"ש לפרקליטות המדינה, והמשנה לפרקליט המדינה הודיעו כי לא מצא לשנות מהחלטת המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את התיק, מכיוון שאין ראיות לביצוע עבירה פלילית על ידי השוטרים. כתב ההגנה מוסיף ואומר כי לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הראיות ובנסיבות האירוע, הגיע המשנה לפרקליט המדינה למסקנה כי הירי היה מוצדק, לכאורה.
5. ב"כ התובעים טוען בבקשתו בבש"א שלפניי (בש"א 3637/05) כי לא קיבל לידו שני מסמכים, אשר צוינו כחסויים במסגרת מכתבה של הנתבעת אליו (המכתב לא הוגש). בדיון האחרון שהיה בפניי, קיבלתי, בהסכמה, את אותם שני מסמכים: (1) מסמך מודפס בן שלושה עמודים חתום על ידי מר ניסים כהן, חוקר צוות ירושלים במח"ש, נושא תאריך כ"ז תשרי תשס"ה (12.10.04), ואשר כותרתו היא: "
סיכום תיק חקירה 3161/04"; (2) מסמך בכתב יד, מיום 27.10.04, כתוב על דפי יומן חקירות של מח"ש ומנוסח אל מנהל המחלקה. שם הכותבת או הכותב לא ברור, אך מסתבר כי מדובר במשפטן או במשפטנית העובדים במח"ש. מדובר בשישה עמודים בכתב יד.
6. בא-כוח המבקשים, עו"ד עמוס גבעון, מבסס את זכותו לקבל מסמכים אלה על פסק דינו של בית המשפט העליון (רע"א 6772/01
צבי אוד נ'
הסוכנות היהודית לא"י, תק-על 2002(2), 842, מפי השופטת דליה דורנר), כפי שיושם גם הלכה למעשה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 3139/01
עזבון המנוח אנואר מקוסי נ'
מדינת ישראל, מפי השופטת ח' בן-עמי). לטענתו, טענת המדינה כי המסמכים חסויים אינה מבוססת. המדינה לא הצביעה על מקור לחסיון, ומכל מקום, מסמכים אלה, לטענת התובע, לא יכולים להיות חסויים על פי כל דין.
7. המדינה הגישה כתב תגובה מפורט. לטענת עו"ד מירית מי-דן, סגנית פרקליט מחוז ירושלים, יש מקור חוקי לחסיון. אחד ממקורות אלה הוא סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1988, ומקורות נוספים הם פסקי דין של בית המשפט העליון ושל בתי משפט אחרים, אשר קבעו כי אין לאפשר גילוי מסמכים פנימיים של המינהל הציבורי.
8. נקודת המוצא הראשונית, בכל הליך שיפוטי, היא כי מטרת גילוי המסמכים והמצאתם לשני הצדדים, מהווה יישום העיקרון כי יש להשוות את הזכויות והחובות של בעלי-הדין (ראה, למשל, מש"כ בת.א. (י-ם) 99 / 1145
עמאד ג'אעוני נ'
מדינת ישראל פסמ"ח ,תשס"ב (1) 154, בעמ' 160-159; להלן - "פרשת ג
'אעוני"). יפים לעניין זה, דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א):
"אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר" .
9. שוויון זה בין בעלי הדין צריך לחול חל גם ואף ביתר שאת, כאשר, מצד אחד, ניצב צד חזק, ומולו - צד חלש (ראה, למשל, מש"כ בת.א. (י-ם) 1496/97
בנק ירושלים בע"מ נ'
עזבון לוין קלרה ז"ל, תק-מח 2003(4), 947, לעניין יחס בנק ולקוח). על פי אותו רציונאל, יש להקפיד במיוחד על קיומו של השוויון, כאשר ניצב הפרט מול המדינה (ראה החלטותיי בב"ש (י-ם) 1485/02
פרקליטות המדינה המחלקה הכלכלית נ'
זאבי גד, תק-מח 2003(2), 2127, ובב"ש (י-ם) 1490/02
מדינת ישראל נ'
יוסי מלכה, דינים מחוזי, כרך לג (7), 38). שתי החלטות אלה עוסקות ביחסי המדינה והפרט בהליך הפלילי. פרשת
ג'אעוני הנ"ל הזכרתי כי אותו עיקרון חל במסגרת יחסי מדינה ופרט בהליך אזרחי, בסוגיה קרובה לפרשתנו, ונדון בה גם להלן (ראה פיסקה 14 לעיל).
10. בהקשר זה, יש לשוב ולהזכיר כי עיקרון השוויון הינו אחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית (ראה, למשל, את פסקיו של הנשיא ברק בדנ"א 1558/94
נפיסי נ'
נפיסי, פ"ד נ(3) 573, בעמ' 605, בין האותיות ה-ו; רע"א 8256/99
פלונית נ'
פלוני , פ"ד נח(2) 213, בעמ' 228, בין האותיות ו-ז). לטעמי, יש להרחיב ולהחיל את עיקרון השוויון גם על יחסי הצדדים במישור הדיוני (ראה, למשל, בר"ע (ירושלים) 188/04 -
תיווך משכן נכסים בע"מ נ'
פולורון סיסטם ישראל בע"מ, תק-מח 2004(4), 4715 ,עמ' 4719; באותה פרשה גם פרטתי את מקורות המשפט העברי, התומכים בגילוי מסמכים כחלק מעקרון השיוויון שבין הצדדים להליך השיפוטי; ראה:
שם, פיסקאות 57-28).
11. גילוי המסמכים הוא אחד הכלים הדיוניים שנעשה בו שימוש בהליך המשפטי. על כן, גם לגביו יש להחיל את עיקרון השוויון בין בעלי הדין. כך מוסברת סוגיית גילוי המסמכים בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 4249/98
סויסה נ'
הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1), 515, בעמ' 520 (מפי המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין):
"הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי-הדין 'לשחק' בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא הייתה בידו אפשרות לבודקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל-דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם 'מועילים' ובין שהם 'מזיקים'. 'מסמכים מועילים' - הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש, ו'מסמכים מזיקים' הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק 'בקלפים גלויים' עשוי, בדרך-כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל-הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי-הדין לכלל פשרה. אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו. אכן, מטרתו של גילוי מסמכים היא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית-המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול-דעת שלא להתירו".
וכך מוצגת ומסוכמת סוגיית גילוי המסמכים, תוך הצבעה על טעמיה, בספרו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי גורן,
סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שמינית, תל אביב, תשס"ג - 2003), עמ' 162:
"ההליך של גילוי מסמכים על פי תקנה 112, שניתן במסגרת סמכויות העזר הנתונות לבית המשפט, נועד לאפשר לבעל דין לדעת מראש אלו מסמכים רלוואנטיים מצויים בידי יריבו, לרבות מסמכים שאין בעל הדין שכנגד מתכוון להגיש כהוכחה במשפט. הכוונה היא הן ל'מסמכים מזיקים', העלולים לפעול לרעת מבקש גילוי המסמכים ואשר יהיה עליו להפריכם או להסבירם, והן ל'מסמכים מועילים', שתוכנם עשוי לתמוך דווקא בגרסתו של המבקש.
נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים והעיון בהם במשפט היא גילוי מירבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט והוא משרת את אינטרס הציבור בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת החברתית כולה".
דברים אלה מבוססים על פסיקה נרחבת, המובאת שם (וראה גם: מש"כ בבש"א 1019/03
אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ'
מדינת ישראל , תק-מח 2003(2), 3215).
12. המדינה אינה חולקת על העקרונות האמורים, אלא טוענת כי קיים חסיון המצדיק את אי הגילוי של אותם שני מסמכים שתוארו בקצרה לעיל (ראה פיסקה 5).