1. בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי אין היא מצריכה תשובה.
2. בקשת רשות הערעור מתייחסת לפסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר) מיום 15/5/08 בתיק ע"א 146/08, שהוא פסק דין בערעור על החלטת רשם (כבוד הרשמת, הגב' גילה ספרא). בפסק הדין התקבל הערעור שהגישו המשיבים 1 ו- 2 (להלן:
המשיבים
), ובית המשפט הורה כי יש להשאיר על כנו עיקול עצמי של המשיבים על כספים בסך של 400,000 ש"ח שעליהם לשלם כחלק מהתמורה, בעבור דירה שרכשו מהמבקשים, אשר המחו את זכותם לקבלת הכספים למשיבה מס' 3 (להלן:
החברה לבניין
), מבצעת בניית הדירה בפועל.
3. עיקרי העובדות פורטו בפסק הדין של בית משפט קמא, ואחזור ואביא את עיקרי הדברים:
המשיבים רכשו דירה בקיסריה. בשל טענות לאופן בניית הדירה אשר לטענתם נבנתה תוך חריגה מהיתר הבנייה, באופן שהוחסר שטח משמעותי ממנה, טענו לנזקים ולירידת ערך. מכיוון שהגיע המועד לתשלום סכום נוסף של 464,000 ש"ח ביקשו להטיל עיקול עצמי על כספים אלה, ובכך למנוע העברת הכספים לחברה לבניין, כאשר על פי ההסכמה בין המוכרת לחברה לבניין קיים הסכם להמחאת זכות, בנוגע לכספי התמורה של המשיבים.
הצו הזמני ניתן על סך של 400,000 ש"ח.
החלטת כבוד הרשמת
:
4. כבוד הרשמת הורתה כי לאור המחאת הזכות בין המבקשים כמוכרים לחברה לבניין, אין למשיבים זכות לעקל כספים אלה, בהיות כספי העיקול נכס של החברה לבניין. בהחלטתה האמורה, הפנתה כבוד הרשמת לע"א 2328/97 (
דן כוכבי נ' אוריאל ארנפלד, תק-על 99(2) 445), שם נקבע כי המחאת הזכות גוברת על צו העיקול. מאחר שאין טענה כי זכות המחאת הזכות לא נתגבשה עקב הפרת החוזה מצד הממחה, הרי שאין לאשר את העיקול. עוד נקבע, כי התביעה לא הוגשה כנגד החברה לבניין שאליה הומחו הכספים, לפיכך הורתה כבוד הרשמת על ביטול צו העיקול.
פסק הדין של הערכאה הדיונית
:
5. בערעור, קיבל בית המשפט את טענות המשיבים וקבע תוך הסתמכות על ת"א (ת"א) 2407/04
ברור נ' משתלות רביבים בע"מ, כי עיקול עצמי אפשרי; ומאחר שמדובר בהמחאת זכות, אשר אין בה לשנות את הזכות או את תנאיה - זו למעשה לא תתגבש כאשר הועלתה טענה בדבר הפרת תנאי החוזה שעמד בבסיס זכות ההמחאה. לעניין זה הפנה בית משפט השלום לע"א 330/75
גרבוב נ' רשות הנמלים לישראל בע"מ, פ"ד לא(3) 146, 150, (להלן:
פס"ד גרבוב
), וכן לספרו של דניאל פרידמן "
דיני חיובים - חלק כללי (1994) עמ' 128).
בהסתמך על האמור, סבר בית המשפט כי במקום שלמערערים עומדת עקרונית הזכות לבקש עיקול עצמי, הרי זו עומדת להם גם על כספים שעליהם לשלם כתמורה בגין דירה שרכשו, בהיות התמורה מותנית בביצוע בניית הדירה, והזכות לקבל כספים אלה על ידי המבקשים כממחים מותנית אף היא וכפופה לתנאי הסכם הרכישה.
טענות המבקשים
:
6. המבקשים חוזרים וטוענים כי מדובר בהמחאת זכות שהתגבשה, וכי זו גוברת על זכות העיקול. לכן, לטענתם, טעה בית המשפט בקבלו את הערעור על החלטת כבוד הרשמת.
עוד טוענים המבקשים, כי יש ליתן רשות ערעור, מאחר שבמקרה דנן מתעוררת שאלה עקרונית חשובה, הנוגעת למעמדה של זכות המחאת זכות לצד זכות העיקול. במקום שהייתה המחאת זכות והנכסים הומחו לצד שלישי קודם לעיקול, אין מעמד לצו עיקול וממילא אין לאפשר גם עיקול עצמי, שהוא נגזרת מזכות העיקול, בכלל.
דיון ומסקנות
:
7. כאמור, הבקשה אינה מצריכה תשובה, וזאת גם מן הטעם שאין חולק שכאשר מומשה זכות המחאת הזכות לאחר שהתגבשה, הרי זו גוברת על זכות העיקול. לכן, המחלוקת העקרונית המשפטית, שבגינה נטען כי יש מקום לשקול מתן רשות ערעור, אינה עולה כאן.
שתי הערכאות שדנו בנושא, אינן חלוקות בהגדרת המצב הנורמטיבי האמור.
8. המחלוקת ממוקדת בשאלה, אם אכן מדובר בהמחאת זכות לצד ג' שהתגבשה. בעוד שהמבקשים, שעמדתם נתקבלה על ידי כבוד הרשמת, סבורים שדי בהמחאת זכות בין המבקשים לבין החברה לבניין - בהסכם מראש - כדי לקבוע כי כול סכום שיועבר כתמורה לרכישת הדירה, יומחה אוטומטית, הרי שבית משפט השלום סבר - ולדעתי בדין קבע כך - כי המחאת הזכות מתגבשת רק כאשר מדובר בכספי תמורה שהועברו ללא טענה בדבר הפרת מהותית-יסודית של הסכם המכר בין המבקשים כמוכרים לבין המשיבים כקונים.
9. לפי חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן:
חוק המחאת חיובים
), כאשר צד לחוזה ממחה את זכויותיו החוזיות לצד ג', ממשיכות לעמוד לזכות הצד האחר לחוזה כול הטענות מתחום החוזה, שעשויות לעמוד לו כנגד הממחה גם כנגד הנמחה. לכן, כאשר זכותו של הנושה, בענייננו המבקשים - המוכרים, מותנית בביצוע חיוב כלשהו על ידם,
בענייננו בניית הבית על-פי היתר - נשאר ביצוע החיוב תנאי לשכלול זכותו של הנמחה. כך שאם החייב זכאי לבטל את החוזה עם הנושה-הממחה משום שהנושה הפר אותו, לא תפגע ההמחאה בזכות הביטול, גם אם ההפרה אירעה לאחר ההמחאה, וזכויות של הצד לחוזה עומדות כלפי הממחה וכלפי נמחה בכול נקודת זמן, אלא אם כן ויתר על כך מפורשות (ראו ע"א 357/00
יהושע נ' בוכהולט, פ"ד נז(4) 529, 542ד-ו). למעשה ב
פס"ד יהושע נ' בוכהלט חזר בית המשפט על ההלכה שנקבע ב
פס"ד גרבוב.