בקשת רשות ערעור על פסק דינו בית משפט לתביעות קטנות בחדרה (כב' השופטת נילי פלד) מיום 21.1.2007, בו התקבלה תביעת המבקש להשבת סך 7,500 ש"ח ששולמו על ידו תחת מחאה בגין היטל סלילת רחוב.
בראשית הדברים אומר, כי תיק זה נסב על חוב של המשיב למבקשת משנת
1994
שעמד נכון לאותו מועד על סך של
2,324 ש"ח
. די בכך כדי לסבר את האוזן ולהבהיר, כי ההליכים בין הצדדים נמשכו זמן רב מדי וההליכים תפחו מעבר למידה הראויה.
גם בפני ערכאת הערעור הסתבכו ההליכים, משהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולאחריה הוגש ערעור בזכות, שברבות הימים הוסב לבקשת רשות ערעור. איני רואה להרחיב בעניין ואפנה להחלטתי בתיק מיום 11.6.2007.
1. ביום 26.9.1992 קיבל המשיב הודעה מהמבקשת בה נמסר לו על כוונה לסלול או להרחיב כביש בשטח הגובל בדירתו וכי יהיה עליו להשתתף בהוצאות. כשנתיים לאחר מכן ביום
19.6.1994
קיבל המשיב חשבון סופי של הוצאות סלילת הכביש בסך 2,324 ש"ח (להלן: "
מכתב הדרישה").
ממועד מכתב הדרישה ובמהלך 6 השנים שלאחר מכן, התנהלה תכתובת בין הצדדים, במסגרתה השיג המשיב על עצם החיוב, בעוד המבקשת חזרה ודרשה את תשלום החוב, שהלך ותפח, תוך שהיא מאיימת בנקיטה באמצעים משפטיים לגבייתו.
2. ביום 24.2.2000 פורסמה אכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) הוראת שעה התש"ס-2000, בה נקבע, בין היתר, כי על תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין יחולו הוראות פקודת המסים (גביה) (להלן: "
אכרזת המסים").
מכוח אכרזת המסים נרשמה לבקשת המבקשת ביום 27.6.2000 הערה לפי סעיף 11(1)(2) לפקודת המסים על זכויותיו של המשיב בנכס מקרקעין (זכויותיו של המשיב טרם נרשמו באותה עת ולזכותו היתה רשומה הערת אזהרה בלבד). המבקשת לא הודיעה למשיב אודות רישום האזהרה או על כך שהחלה לנקוט נגדו בהליכי גביה מנהליים מכוח אכרזת המסים, והמשיב לא ידע על רישום ההערה בפנקסי המקרקעין.
- בחודש 6/2004 ביקש המשיב לרשום את נכס המקרקעין על שמו, ואז גילה את דבר קיומה של ההערה שרשמה המבקשת. שוב הלין המשיב במכתב למבקשת על עצם חיובו בסכום החוב, אולם ביום
22.7.2004
שילם תחת מחאה את סכום החוב שעמד אותה עת על סך 7,500 ש"ח.
4. במהלך השנה שלאחר מכן, המשיך המשיב להתכתב עם נציגי המחלקה המשפטית אצל המבקשת ולדרוש השבת התשלום ששילם תחת מחאה, כשהוא טוען לגבי עצם החיוב ולהתיישנותו. המבקשת ענתה למבקש ודחתה את טענותיו, אולם לא הפנתה אותו לאכרזת המסים מכוחה פעלה.
ביום 14.11.2005 הגיש המשיב נגד המבקשת תביעה לבית משפט לתביעות קטנות להשבת התשלום. המבקשת טענה כי התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה של המבקש (הנוגעת לעצם החיוב בהיטל) קמה בשנת 1992 או ביום 19.6.1994 עם הוצאת החשבון הסופי.
5. תביעת המשיב התקבלה והמבקשת חויבה להשיב את התשלום בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בפסק הדין נקבע, כי הפעלת אכרזת המיסים יכולה להיעשות גם על חוב קיים ולא רק על חוב חדש, שכן החוב גופו אינו מתיישן לעולם, להבדיל מזכות הגשת התובענה לבית המשפט הנתונה למגבלת ההתיישנות. עוד נקבע, כי אין לומר שהמבקשת ויתרה על חובו של המשיב, בשל השתהותה משך כ-6 שנים עד שהתחילה לפעול לגבייתו.
בפסק הדין נאמר, כי משך כל השנים העלה המשיב טענות לגופה של דרישה, בנוגע להרחבת הכביש, ובשל כך, היה על המבקשת לנקוט בדרך של הגשת תביעה כנגד המשיב, שבמסגרתה יתבררו טענותיו לגופן. תחת זאת, נקטה המשיבה באמצעי גבייה מנהלי, המתאים לגביית חוב שאינו שנוי במחלוקת, ואף זאת, בחלוף שש שנים ממועד היווצרות החוב ומבלי שנמסרה על כך הודעה למבקש. על התנהלות זו של המבקשת נמתחה ביקורת בפסק הדין, תוך הסתמכות על שנקבע בעת"מ 1226/05
קוטלר נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 29.3.2006). וכך נאמר בפסק הדין:
"המתנה במשך 6 שנים תמימות ללא מעש ונקיטת הליך מנהלי בתום תקופה זו - ללא אתראה מוקדמת וללא הודעה בדיעבד - הנה התנהגות בלתי תקינה ובלתי סבירה, ששללה מהתובע שמוש בזכות התביעה שלו משך השנה השביעית לבטול רשום העיקול. ניתן לומר, איפא, כי הנתבעת מנועה, בשל התנהגותה, מלטעון טענת התיישנות, ולשון אחר - צריך למנות את תקופת ההתיישנות מ-2004 - אז נודע לתובע דבר רשום העקול".
בית משפט קמא היה ער לעובדה שקיים ערעור תלוי ועומד על פסק הדין בענין קוטלר (עע"מ 3962/06), אולם הצדדים ביקשו שלא להמתין להכרעה בערעור.
לאור האמור לעיל החליט בית משפט קמא לקבל את התביעה והורה על השבת הסך של 7,500 ש"ח למשיב בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 22.7.2004. כן הורה בית המשפט כי אם יוגש ערעור יעוכב ביצוע פסק הדין עד לאחר ההחלטה בערעור.
6. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.
בבקשה טענה המבקשת, כי התניית תקפות פעולת העיקול המנהלי בהודעה למשיב אודות השימוש שעשתה באכרזת המיסים, אינה מעוגנת בדין והיה על המשיב להיות ער לאמצעי הגביה שיכולה המבקשת לנקוט. גישה זו, לטענת המבקשת, מעודדת הקלת ראש בתשלומי החובה לרשויות המקומיות והברחת נכסים. לגישת המבקשת, בידיה לבחור באחת משתי הדרכים שהעניק לה המחוקק לגבות את החוב - הגשת תובענה או פעולת גביה על פי פקודת המסים, ואין לחייבה להגיש תובענה, הגוזלת משאבים כספיים וזמן רב.
עוד טענה המבקשת, כי הגשת תביעה נגד נישום הדורשת הוכחת המעשה המנהלי, סותרת את חזקת תקינות המעשה המנהלי, ומעבירה נטל כבד אל כתפי הרשות המנהלית להוכיח כי פעלה כדין ותוצאה כזו אינה ראויה. המבקשת חזרה על טענת שיהוי נגד המבקש וטענה כי השתמשה כבר בכספים ששילם.
7. המשיב התייחס בתשובתו גם לנושא הארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור, בהתאם להחלטתי מיום 11.6.2007, וטען כי נימוק המבקשת המבוסס על "עומס עבודה", אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. המשיב גם התנגד כי בית המשפט יפעל על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.