החלטה בתיק בר"ע 44015-02-13

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 46285-06-12; סגן הנשיאה אייל אברהמי), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנפגעי עבודה (להלן גם הוועדה) מיום 1.5.12.

2.         המבקש נפגע בתאונת עבודה ביום 28.12.98 והוכרה לו פגיעה רב מערכתית לרבות פגיעה נפשית.

            ועדה רפואית לעררים מיום 16.6.09 קבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הליקוי הנפשי. המבקש ערער לבית הדין האזורי ובפסק דין מיום 13.12.09 (ב"ל 11160/09, הרשמת דורית פיינשטיין) נקבע כי עיניינו יוחזר לוועדה בצירוף הוראות בדבר הפגימה בגב, הליקוי הנפשי, והליקוי בפה ולסת.

            עניינו הוחזר לוועדה, ובהחלטתה מיום 9.2.10 היא דחתה את הערעור והותירה את נכותו של המבקש על כנה. בעניין הליקוי בגב קבעה הוועדה כי היא עיינה בתעודות חדר מיון מבתי החולים שערי צדק והדסה, ובהן צוין כי המבקש נחבל באמה שמאל ובירך ימין, אין תלונות על פגיעה בצוואר וגב תחתון ולכן תלונותיו בעניין הצוואר והגב אינן קשורות לתאונה הנדונה.

המבקש ערער לבית הדין האזורי גם על החלטה זו, ובפסק דין מיום 16.12.11 (ב"ל 16075-08-10, השופטת יפה שטיין) קבע בית הדין האזורי כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, מלבד ביישום ההוראה בפסק הדין מיום 13.12.09 הנוגעת לקשר הסיבתי בין התאונה לפגימה בגב. לכן הורה בית הדין האזורי על החזרת עניינו של המבקש לוועדה על מנת שתשקול בשנית את עניין הקשר הסיבתי בין התאונה לפגימה בגב, וזאת בשים לב לתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 15.3.99. עוד נקבע כי ככל שהוועדה תקבע אחוזי נכות בגין הפגימה בגב, יהא עליה לשקול הפעלת תקנה 15.

הוועדה התכנסה בעקבות פסק הדין 3 פעמים, ולאחר שדנה בעניין הותירה את נכותו של המבקש על כנה. מכאן ערעורו של המבקש לבית הדין האזורי, ובקשת רשות הערעור שלפניי.

3.         המבקש טוען כי הוועדה לא מלאה אחר הוראות פסק הדין מיום 16.12.11, ולא התייחסה כנדרש לשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה בגב לבין תאונת העבודה.

4.         לאחר שעיינתי בבקשה ובכל חומר התיק שבפניי ובחנתי את טענות המבקש לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי וליתן רשות ערעור עליו. לא שוכנעתי מטענותיו של המבקש כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הוועדה אשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

5.         הוועדה, אשר התכנסה על פי הוראות פסק הדין מיום 16.12.11, רשמה בפניה את תלונות המבקש על ליקוי בצוואר ובגב התחתון. הוועדה ערכה למבקש בדיקה קלינית ומצאה כי אין למבקש נכות בגין הצוואר או הגב התחתון. עם זאת, הוועדה ביקשה את תיקו הרפואי על מנת לקבוע האם קיים קשר בין תלונותיו לבין התאונה. לאחר שהתקבלו המסמכים האורטופדיים, הוועדה סיכמה את דיוניה וקבעה כי על פי המסמכים אין רישומים בתחום האורטופדי לפני 2005. כמו כן הוועדה התייחסה לתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה, ציינה כי לא מצוין בה תאריך כתיבתה, ולדעתה מדובר בתעודה שניתנה באופן רטרואקטיבי  ולא סביר שהיא ניתנה סמוך לתאונה עם תקופת אי כושר של 310 ימים עתידיים. לפיכך, הוועדה קבעה כי היא עומדת על דעתה שאין קשר בין התאונה לבין התלונות על כאבי צוואר וגב.

            בכך, הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין במלואן, החלטתה היתה מנומקת וברורה, במסגרת שיקול דעתה הרפואי מקצועי, ולא נפלה בה כל טעות משפטית. הוועדה הסבירה את קביעתה לפיה אין קשר סיבתי בין תלונות המבקש בדבר הצוואר והגב תוך שהיא מתבססת על מסמכים רפואיים ובדיקה קלינית שערכה למבקש. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא לדחות את בקשת רשות הערעור.

 6.        סיכומו של דבר - בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.           

ניתנה היום,  כ"ח אדר תשע"ג (10 מרץ 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.