החלטה בתיק בר"ע 18301-03-12

1.     לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת שרה מאירי; ב"ל 8571-07-11), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 27.6.2011 (להלן - הוועדה), אשר קבעה כי מחלת הסוכרת אינה מהווה החמרת מצב של פגיעתו בעבודה.

2.     המבקש נפגע בראשו ביום 13.3.1997 בתאונת עבודה, וכתוצאה מכך החל לסבול מתסמונת פוסט טראומטית שהוכרה כקשורה לפגיעה בעבודה. כשנה לאחר התאונה התגלתה אצל המבקש סוכרת מסוג 2. המבקש ביקש להכיר בסוכרת כהחמרת מצב הקשורה לתאונה. לאחר שוועדה לעררים שללה קשר זה, הוחזר אליה עניינו של המבקש מכוח פסק דין של בית הדין האזורי, על מנת שתשקול שוב עמדתה לעניין הקשר הסיבתי בין הסוכרת לאירוע, ותשומת ליבה הופנתה לחוו"ד פרופ' רפפורט מטעם המבקש לפיה יש קשר כזה (הרשמת שלי ולך; ב"ל 44040-07-10, להלן - פסק הדין).

3.     הוועדה התכנסה בעניינו של המבקש בשתי ישיבות. בישיבתה הראשונה שמעה את טענות המבקש וב"כ, ערכה לו בדיקה קלינית, עיינה בפסק הדין ובחוו"ד פרופ' רפפורט, וביקשה לדון בתיק כתיק יחיד. בישיבתה השנייה קבעה הוועדה כך: " הוועדה עיינה בפסק הדין 29.12.10 לעניין הסכרת. מדובר בגבר בן 61 אשר נחבל בראשו ב-13.3.97 ושנה לאחר מכן התגלתה אצלו סכרת מטיפוס 2. בכדוריות דם 3/5/98 נמצא ערך סוכר 134 מ"ג אחוז. יש לציין שלנפגע אחות אשר סובלת גם היא מסכרת מסוג 2. כל הפרטים הנ"ל מוסכמים על כולם.

ד"ר רפפורט בח. דעתו מ-27.1.10 טוען שהספרות הרפואית מכירה בדחק נפשי 'כסיבה ברורה לפריצת מחלת הסוכרת. סביר ביותר לכן שמחלת הסכרת אצל מר ענבר פרצה בעקבות תאונת העבודה מ-1997'.

פרופ' רפפורט לא מביא כל סימוכין לדעתו (בחוות הדעת) אלא קובע באופן סתמי שיש קשר סיבתי בין דחק נפשי בהופעת סכרת מטיפוס 2 אולם בספרות הרפואית אין הכרה בגורם זה של דחק כגורם לסכרת מטיפוס 2."

נוכח האמור, סיכמה הוועדה את דיוניה כזאת: " סכרת מטיפוס 2 היא חלק מתסמונת מטבולית של עודף משקל, עודף שומנים בדם יתר לחץ דם. ברשימת הגורמים הסביבתיים היכולים לגרום להופעת או להקדמת הופעת סכרת דחק נפשי לא מוזכר כלל כגורם אפשרי ב- oxford text book of medicine משנת 2010 מוזכרים הגורמים הנ"ל אך לא מוזכר כל קשר לדחק נפשי. סכרת מסוג 2 מתפתחת בהדרגה במשך זמן רב וגם בנפגע זה הופיע רק כשנה לאחר התאונה הנדונה. בסיכום: בספרות הרפואית אין קונצנזוס שסכרת מסוג 2 מופיעה כתוצאה מדחק נפשי. ולפיכך גם במקרה דנן אשר לפנינו הועדה קובעת שאין קשר בין התאונה לבין הופעת הסכרת מטיפוס 2 אצל הנפגע". המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי.

4.     בית הדין האזורי דחה את טענות המבקש בדבר אי התייחסות הוועדה לכלל המסמכים הרפואיים שבתיקו, בדבר אי מתן זכות הטיעון בנוגע לבדיקות הדם שלטענתו ביקשה ממנו הוועדה, ובדבר אופן התייחסותה של הוועדה לחוו"ד פרופ' רפפורט. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי משברשימת המומחיות של משרד הבריאות לא קיימת מומחיות ספציפית לסוכרת, הרי שאין מקום להורות על החלפת הרכב הוועדה, וכי גם פרופ' רפפורט שחיווה דעתו מטעם המבקש הינו פנימאי. משכך, ומשהוועדה ביצעה המוטל עליה על פי פסק הדין, דחה בית הדין האזורי את הערעור. 

5.     בבקשת רשות הערעור שלפניי חזר המבקש על טענתו כי היה על הוועדה לכלול מומחה בתחום הסוכרת, והעלה טענות בנוגע לאסכולה אחרת הקיימת בדבר ההכרה בקשר הסיבתי שבין מחלת הסכרת לדחק נפשי, בעיקר כזו המוכרת בפסיקה מתחומים אחרים. עוד טען כי קיימת סתירה מהותית בין הנפסק בוועדה מדרג ראשון לבין הנפסק בוועדה לעררים, וכי הוועדה לא התייחסה בצורה מספקת לחוו"ד פרופ' רפפורט.

6.     לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. על האמור אוסיף, כי הוועדה התייחסה מפורשות לשאלה האם יש דיעה מוכרת אחרת בעניין הקשר הסיבתי בין דחק נפשי לסוכרת, ושללה אותה, תוך התייחסות מפורטת ומנומקת לחוו"ד ד"ר רפפורט בעניין זה, בה לא הוצגו כלל אסמכתאות לקביעתו בעניין הקשר הסיבתי. הוועדה לעומת זאת, הפנתה למקורות מהספרות הרפואית העדכנית בהם לא הוכר קשר כזה. המבקש לא הוכיח בבקשתו כי אכן קיימת אסכולה רפואית אחרת בסוגיה זו. באשר לטענותיו האחרות של המבקש ייאמר כי לא מצאתי כי נפל פגם בהרכב הוועדה אשר כללה פנימאי, במיוחד בהתחשב בכך שגם פרופ' רפפורט הינו פנימאי, וכי אין כל פגם בכך שיש שוני בין נימוקי הוועדה מדרג ראשון לשלילת הקשר הסיבתי לבין נימוקי הוועדה לעררים, מה גם שעניין זה לא הוזכר בפסק הדין. נוכח האמור, ומשהוועדה פעלה כמצווה עליה בפסק הדין, לא מצאתי כי יש הצדקה למתן רשות הערעור.

7.     סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,יז' אייר התשע"ב (9 מאי 2012), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.