1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא, השופט א' שילה), שניתנה לאחר פסק דין בעתירה שהגישו המשיבים, כנגד הרחקתם מן הארץ.
להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.
2. המשיבים 4-2 הגיעו לישראל מקולומביה בשבת, 26.2.2011, וכניסתם לארץ סורבה בנמל התעופה, מחמת חשד לניסיון השתקעות במדינה. עוד באותה שבת הגישו המשיבים עתירה מינהלית במטרה למנוע את הרחקתם מן הארץ וכן בקשה לצו ביניים בגדרה. ביום הגשת העתירה הוצא צו ארעי המונע את הרחקתם של המשיבים מן הארץ.
דיון בעתירה (עת"מ 49221-02-11) התקיים בתאריך 27.2.2011 ובמסגרתו התברר כי המשיבים 3-2 טוענים שהתגיירו בקולומביה לפני כחמש שנים, וכי בקשתם להכרה בגיורם לא טופלה עדיין על ידי הסוכנות היהודית. טענתם היא איפוא למעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950. המשיבה 1 היא אמם של המשיבים 3-2, השוהה בישראל כדין מכוח אשרת ישיבה מסוג א/5 המוארכת מעת לעת, במסגרת עתירה לבג"ץ שהיא הגישה בשעתו - להכרה בגיור רפורמי שעברה לצורך קבלת מעמד בישראל (בג"ץ 11018/05, התלוי ועומד בפני בית משפט זה). המשיבה 4 היא אחותה של המשיבה 1 והיא טענה במסגרת העתירה המינהלית (עת"מ 49221-02-11 הנ"ל) כי הגיעה לבקר את אחותה וכי בדעתה לחזור לקולומביה בתום הביקור.
המבקשת כאן התנגדה למבוקש בעתירה ולבקשה לצו ביניים בטענה כי לא הובאה כל אסמכתא בדבר הגיור וכי המשיבים עשו דין לעצמם בהגיעם ארצה, מבלי לבחון את זכויותיהם קודם לכן. יצויין, כי מפאת קוצר הזמן לא היה סיפק בידי באי-כוח הצדדים להציג מסמכים כלשהם (העתירה כאמור הוגשה כאמור בשבת והדיון נערך ביום ראשון שלמחרת) ובא-כוח המשיבים טען בדיון כי היו בידיהם מסמכים, לאימות טענותיהם, שנלקחו על ידי אנשי ביקורת הגבולות.
בתום הדיון שנערך בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים, ולאחר שהצדדים עזבו את האולם, שב בא-כוח המשיבים לאולם והודיע כי התברר לו שאיש משרד הפנים, ששהה קודם לכן באולם, החזיק בידיו אותם המסמכים שהמשיבים טענו שנלקחו מהם. בית המשפט הנכבד קמא החליט באותו מעמד כי באת-כוח המבקשת תעביר עוד באותו יום את כל המסמכים שהיו בידי איש משרד הפנים לבית המשפט ולבא-כוח המשיבים. באת-כוח המבקשת מסרה בתגובה בכתב מאותו יום, כי נציג המבקשת ששהה באולם היה נציג הליווי ביחידת עוז, שתפקידו ללוות את השוהים במתקן המסורבים, ולא "איש משרד הפנים", וכי לפי בירור עמו, שגובה בדו"ח פעולה, לא היו בידיו מסמכים נוספים שלא הומצאו לבית המשפט, בלתי אם דרכוני המשיבים ודו"ח הסירוב להכנסתם לישראל.
3. לאחר האמור החליט בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים לדחות את העתירה ואת הבקשה לצו ביניים בגדרה, בציינו כי העתירה לוקה בחסר מכל בחינה אפשרית ואיננה מפורטת כל צרכה לגבי הטענות השונות המועלות בה, ובפרט - באשר לטענה בדבר גיורם של המשיבים 3-2.
4. יום לאחר מתן פסק הדין הנ"ל הגישו המשיבים בקשה דחופה לביטול פסק דין ובקשה למתן צו ביניים, לעיכוב הרחקתם של המשיבים מישראל. לבקשה צורפה תעודות בדבר גיור שעברו המשיבים 3-2 בארצות הברית, שהושבו לידיהם, על פי טענתם, משוטרת ביקורת הגבולות בנמל התעופה בן גוריון, לאחר שזו נלקחה מהם עם הגיעם ארצה. אותן תעודות, כך נטען, היו בידי משרד הפנים עובר לקיום הדיון, שנערך בתאריך 27.2.2011.
5. נוכח האמור, עיכב בית המשפט הנכבד קמא את הרחקתם של המשיבים מן הארץ וקבע דיון נוסף בפניו למחרת היום (1.3.2011). בתום אותו דיון החליט בית המשפט הנכבד כי משהוגשה תעודת הגיור יש לבדוק את דבר גיורם ומעמדם של המשיבים 3-2 וביקש לקבל הסברים מן המדינה על הנורמות החלות על גיור בחו"ל ועל הכרה בגיור שכזה. לצורך כך קבע בית המשפט דיון נוסף בפניו, לתאריך 28.3.2011. עוד קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים כי המשיבים ישוחררו ממשמורת, כנגד הפקדה במזומן, בקופת בית המשפט בסך 35,000 ש"ח וכן התחייבות עצמית של בן זוגה הישראלי של המשיבה 1 בסך של 100,000 ש"ח. עוד נקבע כי עד לשחרור המשיבים חוקרי משרד הפנים יכולים לחקור אותם, אך יש לשחררם לא יאוחר משלוש שעות מתום הפקדת הערבויות.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.
6. בבקשתה טוענת המדינה כי נפלו פגמים מהותיים בקביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא, המבוססים על חריגה מהותית מסמכות, היורדת לשורשו של עניין, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. עוד נטען כי פתיחה מחדש של העתירה לאחר שכבר ניתן בה פסק דין סופי, מבלי שניתנה כל החלטה מנומקת של בית המשפט באשר לכך - מעוררת שאלה משפטית המצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. המדינה סבורה כי משניתן פסק דין סופי בעתירה, גמר בית המשפט הנכבד קמא את מלאכתו ואיננו מוסמך לבטל או לשנות את פסק דינו, אלא במקרים חריגים ביותר, שהמקרה דנן איננו נכלל בהם. כן נטען כי משמעות ההחלטה מתאריך 1.3.2011 היא היעתרות מוחלטת לעתירה שהגישו המשיבים ומשמעותה היא התרת כניסתם של נתינים זרים שכל מטרתם היא להשתקע בישראל. עוד טוענים המשיבים כי ככל שהדיון בעתירה המינהלית יתמקד מעתה בשאלת גיורם של המשיבים, הרי שאין הדבר מצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, אלא בסמכות בג"ץ.
7. המשיבים טוענים מנגד כי על בית המשפט הנכבד קמא היתה מוטלת חובה משפטית לבטל את פסק דינו, שכן זה ניתן, לגישתם, בעקבות הצהרת שקר של פקיד מטעם המבקשת. בא-כוח המשיבים אף מפנה בהקשר זה לפסק הדין ב-ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954) וטוען שבית המשפט הנכבד קמא לא יכול היה להתעלם ממצג השווא, שהיה, לשיטתו, בסיס לפסק הדין, ולכן הביטול מתבקשת מתוך חובת הצדק. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי בית המשפט, בהחלטתו נשוא הבר"ם, עדיין לא סיים את מלאכתו, השאיר את הדלת פתוחה להשמעת עמדת המבקשת וקבע דיון נוסף במכלול. בנסיבות אלה, המשיבים סבורים כי מן הראוי הוא לאפשר את המשך ההליך בבית המשפט הנכבד קמא וככל שיתקבל פסק דין שם, שלא יניח את דעת המבקשת - תהיה למדינה ממילא זכות לערער על פסק הדין לבית משפט זה.
8. דין בקשת המדינה - להידחות. אבהיר את הטעמים לכך להלן.
9. אכן, המתווה הדיוני שבו נקט בית המשפט הנכבד קמא איננו נקי מקשיים. על פני הדברים נראה שלא היה מקום כי המשיבים יילכו בדרך הדיונית בה צעדו, קרי - הגשת בקשה לביטול פסק דין, אף אם איתרו מסמך שהיה בו, לשיטתם, כדי להצדיק הכרעה אחרת בעתירה מזו שבפסק הדין. לכאורה, נכון היה כי המשיבים, ככל שוויתרו על נתיב הערעור, יפעלו לייזום הליך חדש באותה ערכאה שנתנה את פסק הדין (השוו: בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת (לא פורסם, 29.6.2006) (להלן: עניין פריג')). במסגרת ההליך החדש ניתן להעלות את הטענות הרלבנטיות, לרבות טענה לביטול פסק דין מחמת מירמה, כפי שהיה בעניין פריג'. בהקשר זה אוסיף כי לכאורה אף פסק הדין שאליו הפנו המשיבים ב-ע"א 64/53 הנ"ל איננו מסייע להם, שכן שם דובר על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בשונה מהמקרה שלפנינו.
עם זאת, הטעם לכך שלשיטתי אין מקום ליתן רשות ערעור הוא שבית המשפט הנכבד קמא טרם החליט סופית בשאלת ביטול פסק הדין. לא מיותר לציין כי לנוכח עניין פריג' יתכן שראוי היה לדחות על הסף את הבקשה שהוגשה לבית המשפט הנכבד קמא, לכאורה - שלא בדרך הדיונית הנכונה. אולם, בנסיבות העניין, כאשר מדובר בנתינים זרים הטוענים שעברו גיור וזכאים למעמד בישראל נוכח גיור זה, ובשים לב לכך שהעניין קיבל דחיפות מיוחדת בשל הרחקתם הצפויה של המשיבים מן הארץ, אינני סבור שהחלטת בית המשפט שלא לדחות את הבקשה על הסף - יש בה כדי להצדיק בשלב זה את בחינת הצורך בהתערבות של ערכאת הערעור (השוו: בר"ם 3556/09 מכון התקנים הישראלי נ' אלון (לא פורסם, 23.3.2011)). בהקשר זה ראוי להדגיש עוד כי בית המשפט הנכבד קמא עדיין לא החליט לבטל את פסק דינו הקודם, אלא ביקש לברר את עמדות הצדדים טרם שיקבל החלטה סופית בעניין. הנה כי כן, יש להניח כי בהחלטה המנומקת והסופית שתינתן תהיה גם התייחסות להלכות הקיימות לעניין ביטול פסק דין שניתן שלא במעמד צד אחד ולשאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בשאלות המועלות על ידי המשיבים לגבי גיורם. בנסיבות אלה ובשים לב גם לכך שדיון נוסף קבוע במכלול לתאריך 28.3.2011 - אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו זו.
10. אשר להחלטת בית המשפט הנכבד קמא לשחרר את המשיבים בכפוף להפקדות כספיות - כבר נפסק כי בית המשפט מוסמך להעניק סעד זמני גם כאשר סמכותו מוטלת בספק, עד שתתברר סמכותו לדון כלל בתביעה, בגדר
pendente lite (השוו: ע"א 291/59 בקר נ' בקר, פ"ד יד 57, 63-62 (1960); ע"א 464/65 אונגר נ' פריס ישראל סרטים בע"מ, פ"ד כ(3) 6 (1966); רע"א 4750/95 חזן נ' חזן (לא פורסם, 28.7.1995); עיינו: יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 577 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)). מעבר לכך אציין כי במקרה שלפנינו, נראה שבהתחשב בכך לכך שעצם בירור הדברים עשוי להימשך זמן מה, אכן מוצדק היה לשחרר את המשיבים בתנאים שנקבעו.
11. נוכח כל האמור לעיל - הבקשה נדחית. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ח באדר ב' תשע"א (24.3.2011).