-
- שתי בקשות רשות ערעור, שיידונו במאוחד, על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטות ש' שטמר, י' וילנר ו-צ' קינן) שקבע כי כתבי הסתלקות ביחס לעיזבון נושא הסכסוך תקפים, אך תחולתם מוגבלת לחלקו של העיזבון הכולל את בית המגורים והנחלה עליה הוא ממוקם.
1. עסקינן בסכסוך משפחתי חוצה דורות, ארוך ומסועף, שנדון בערכאות השונות בכמה גלגולים ומגיע לפתחו של בית משפט זה בפעם השלישית. ההיסטוריה המשפחתית והשתלשלות האירועים הובאו בפירוט רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"מ 535/07 ובהחלטתו של השופט א' רובינשטיין בבע"מ 9336/08, ועל כן תובאנה העובדות הצריכות לעניין בתכלית הקיצור. המשיבה בבע"מ 93/12 (והמבקשת בבע"מ 128/12, להלן: המשיבה) היא אחת מתוך שמונה אחיות ואחים. אביהם של האחים נפטר בשנת 1935. אחיותיה ואחיה של המשיבה הלכו אף הם לבית עולמם, והמבקשים בבע"מ 93/12 הם עיזבונותיהם (להלן: המבקשים). בשנות השישים, חתמו חמישה מהאחים על כתבי הסתלקות, לטובת אחותם המשיבה, מעיזבונו של אביהם (להלן: כתבי ההסתלקות). בשנת 1976 - לבקשת אחד מהאחים שלא חתם על כתב הסתלקות - הוצא צו ירושה על עיזבונות ההורים והסבתא, תוך התעלמות מכתבי ההסתלקות. בקשתה של המשיבה לתיקון הצו בנוגע לעיזבון האב נדחתה בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק עז' (מחוזי חיפה) 1294/75 נתן נ' צפניה (לא פורסם, 7.4.1998) (כב' השופט ע' גרשון). ערעור על החלטה זו נדחה בבית משפט זה (ע"א 3149/98 נתן נ' צפניה (לא פורסם, 8.5.2000)).
2. בשנת 2007 הגישו המבקשים תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהם חלק מעיזבונות ההורים והסבתא. בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ש' גליק) קבע כי המשיבה מושתקת מלטעון ביחס לכתבי ההסתלקות על רקע ההליכים הקודמים בנדון, והורה על פירוק השיתוף תוך התעלמות מהאמור בכתבי ההסתלקות. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית ו-י' וילנר) בפסק דינו (להלן: פסק המחוזי הראשון) קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה "ככל שנוצר מעשה בית דין, הרי שמדובר במעשה בית דין 'חלש'", והפעלתו תהיה בלתי צודקת. נפסק כי שאלת תוקפם של כתבי ההסתלקות מעולם לא נדונה לגופה, שכן ההליכים הקודמים התייחסו רק לאחת מתוך כמה בקשות לתיקון צו הירושה שהגישה משיבה - אשר נדחתה מטעמים טכניים. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון בתוקפם של כתבי ההסתלקות. כמו כן הורה בית המשפט המחוזי לדון בסוגיות נוספות שהתעוררו ביניהן: תחולתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) על המשיבה שעודנה מתגוררת בבית ההורים המנוחים (להלן: בית המגורים) ובשאלת פירעון המשכנתה שרבצה על בית זה. בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין) דחה בקשת רשות ערעור של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע"מ 9336/08 עיזבון פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.12.2008)), בקובעו כי מדובר במקרה מובהק שבגדרו מוגבלת הבקשה לנסיבותיו הפרטניות של העניין וכי השאלה המרכזית - בדבר היווצרותו של מעשה בית דין - היא שאלה עובדתית שאליה התייחס בית המשפט המחוזי בפירוט.
3. לפיכך, כמצוות בית המשפט המחוזי, הוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ש' גליק) קבע כי הדין החל על ירושתו של האב הוא הדין שחל לפני כניסתו לתוקף של חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), קרי: פקודת הירושה המנדטורית (להלן: פקודת הירושה). לפי דין זה, כך קבע בית המשפט, יורש כלל אינו יכול להסתלק מירושתו. לפיכך נקבע כי כתבי ההסתלקות משוללי כל תוקף. כמו כן פסק בית המשפט כי המשיבה לא פרעה את המשכנתה על בית המגורים וכי היא לא זכאית ליהנות מתחולתו של חוק הגנת הדייר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטות ש' שטמר, י' וילנר ו-צ' קינן) בפסק דינו (להלן: פסק המחוזי השני) קיבל את ערעור המשיבה בחלקו, וקבע כי פקודת הירושה איננה מונעת מיורש להסתלק מחלקו בעיזבון. לגופו של עניין קבע כי כתבי ההסתלקות - למעט אחד שלגביו נקבע כי אחת האחיות חזרה בה ממנו מאוחר יותר - תקפים, אך ההסתלקות חלה אך ורק כלפי בית המגורים, והחלקה שעליה הוא בנוי. בצד האמור אישר בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בשאלת המשכנתה אך קבע כי המשיבה זכאית ליהנות מתחולתו של חוק הגנת הדייר בעניינה. בית המשפט פסק כי יש להשיב למשיבה את הוצאותיה בגין השקעתה בבית המגורים והורה להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה כדי שזה יורה על פירוק השיתוף. מכאן הבקשה שלפניי.
4. המבקשים משיגים על שני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (פסק המחוזי הראשון מיום 24.9.2008 ופסק המחוזי השני מיום 29.11.2011). ההשגה על פסק המחוזי הראשון, מתמקדת בין היתר בשאלת קיומו של מעשה בית דין בנוגע לכתבי ההסתלקות. כמו-כן, טוענים המבקשים כי לו סבר בית המשפט בפסק דינו הראשון כי יש מקום לדון בתוקפם של כתבי ההסתלקות, הדרך לעשות כן צריכה הייתה להיות במסגרת הליך בקשה לתיקון צו ירושה ולא במסגרת הליכי תביעה לפירוק שיתוף. באשר לפסק המחוזי השני נטען כי אין תוקף לכתבי ההסתלקות (שלטענתם הושגו במרמה) לאחר שניתן צו ירושה. לחלופין נטען כי היות שלפי הדין החל, הסתלקות יכול שתהיה הדירה, ככל שכתבי ההסתלקות היו תקפים בשעתו הרי שהאחים חזרו בהם מהסתלקותם זו, כאשר נקטו בהליכי הוצאת צו הירושה בשנת 1976 תוך התעלמות מכתבי ההסתלקות. בצד האמור טוענים המבקשים טענות מטענות שונות, בין היתר משיגים הם על קביעתו של בית המשפט כי המשיבה היא דיירת מוגנת בבית ההורים מכוח חוק הגנת הדייר.
5. לשיטת המשיבה, פסקי הדין הסותרים שניתנו בערכאות השונות מצביעים על סוגיות משפטיות רחבות באשר לשאלת הסתלקות מירושה. לטענתה, הדין המנדטורי זהה לחוק הירושה בשאלת ההסתלקות, וממילא בחינת הדין החל בנוגע להסתלקות צריכה להיעשות ביחס למועד ההסתלקות ולא ביחס למועד פטירת המוריש. בהקשר זה נטען שהסתלקות מירושה אפשרית גם לאחר מתן צו ירושה, כל עוד לא חולק העיזבון. זאת ועוד, המשיבה מוסיפה כי לפי הדין לא ניתן להסתלק רק מחלק מהעיזבון. משכך לטענתה, פירוש כתבי ההסתלקות - ככוללים הסתלקות מבית המגורים בלבד - לא זו בלבד שעומד בסתירה לתוכנם המפורש (הכולל לשיטתה ויתור מוחלט על חלקם של המסתלקים בעיזבון), אלא אף סותר את הדין החל. כמו כן טוענת המשיבה כי הדין החל איננו מאפשר חזרה מהסתלקות. על כן לשיטתה לא ניתן היה לקבוע שאחת האחיות חזרה בה מהסתלקותה, מה גם שחזרה זו נעשתה בשיהוי של עשרות שנים. לדברי המשיבה, בחינת כתבי הוויתור לגופם נעשתה לראשונה בערכאת הערעור, וגם בשל כך יש מקום ליתן רשות ערעור. אשר להשגות המבקשים על פסק המחוזי הראשון, המשיבה טוענת כי דינן להידחות על הסף, שכן מדובר בפסק-דין חלוט.
הכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשות ובתשובות לבקשות, ובחנתי את ההחלטות של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות. עיקר המחלוקת בין הצדדים עוסקת במעמדם של כתבי ההסתלקות שערכו חמשת האחים לטובת המשיבה. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט קמא קבעו כי בנסיבות העניין הדין החל הוא הפקודה המנדטורית. משכך, התעוררו שאלות בנוגע ליכולת להסתלק מירושה, היקף ההסתלקות והיכולת לחזור מהסתלקות לפי הדין הישן. אפילו אניח כי השאלות באשר לסוגיית ההסתלקות לא זכו להתייחסות רחבה בפסיקתו של בית משפט זה, לא מצאתי כי מדובר בסוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור (השוו: רע"א 6756/04 או.אמ.איי.אופטיקל מדיה איטרנשיונל בע"מ נ' ארמונד (לא פורסם, 20.7.2004)). כידוע, חוק הירושה הוא המושל בכיפה כיום והמקרים הנופלים בגדרה של פקודת הירושה הולכים ומתמעטים ונעלמים מהעולם. הדין הנוהג כיום בדבר הסתלקות יורש מחלקו בירושה, מעוגן בחוק הירושה ובפסיקה העוסקת בפרשנותו (ראו: סעיף 6 לחוק הירושה; שאול שוחט, מנחם גולדברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 41-44 (מהדורה שישית, 2005)).לפיכך, השאלה הפרשנית שבה הכריע בית המשפט המחוזי, המוגבלת לפרשנות הוראות הדין הישן, איננה מסוג השאלות שהשלכתן רחבה, ומצדיקות עיון מחודש של בית משפט זה.
7. למעלה מן הצורך אעיר כי אף בתקופה שלפני חקיקת חוק הירושה, הכירו בתי המשפט ביכולתו של יורש להסתלק מירושתו (ראו: ע"א 85/49 ברינקר נ' בורנשטיין ואח', פ"ד ה 306, 309 (1951); והשוו: ע"א 171/54 מנהל מס עזבון מחוז דרום נ' גוטליב, פ"ד ט 347, 358 (1955); ראו גם: פ' ה' שטראוס דיני הירושה בישראל 33 (1970)). בפסיקתנו הוותיקה, נמצאת גם התייחסות לשאלת יכולתו של יורש לחזור מהסתלקות לפי הדין הישן (ראו ע"א 177/62 תומא נ' מעלוף, פ"ד טז 2237, 2242 (1962); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 87 (1992)). נקודת מוצא זו מחייבת דיון לגופו של עניין בכתבי ההסתלקות עצמם. דיון זה כשלעצמו מוגבל במובהק לדל"ת אמותיו של הסכסוך, נסיבותיו ותוכנם של כתבי הוויתור שנחתמו לפני עשורים רבים. כידוע רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן במקרים התחומים ומוגבלים לסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים ולנסיבותיו המיוחדות (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם 14.6.2011)). הוא הדין באשר להשגותיהם של הצדדים בשאלות הנוספות בדבר פירעון המשכנתה ותחולתו של חוק הגנת הדייר.
8. גם הטענות הנוספות שהועלו בבקשות אינן מצדיקות רשות ערעור ב"גלגול שלישי". העובדה שבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור, הוא שדן לראשונה בכתבי ההסתלקות לגופם אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור (רע"א 4145/11 אלי לעמס קבלני בנין (1991) בע"מ נ' בודן (לא פורסם, 8.9.2011); בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 17.7.2005)). גם עצם קיומן של הכרעות סותרות בערכאות הקודמות בשאלת ההסתלקות, וכן השגותיהם של המבקשים והמשיבה על יישומו של הדין במקרה הקונקרטי אינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה (ראו לעניין הכרעות סותרות: רע"א 3221/09 רוזנברג נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 10 (לא פורסם, 21.7.2010); רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם, 28.1.2007); לעניין יישום הדין במקרה קונקרטי: בע"מ 7810/11 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 11.12.2011); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006)). באשר להשגותיהם של המבקשים על פסק המחוזי הראשון, הרי שהאפשרות לערער על פסק דין זה מוצתה במסגרת ההליך שהתנהל בבע"מ 9336/08. הקביעות בפסק דין זה אינן עומדות לביקורתנו במסגרת ההליך הנוכחי.
הבקשות למתן רשות ערעור נדחות אפוא. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' בניסן התשע"ב (26.3.2012).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. נו
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il