לפניי בקשה לחיוב העותרים בהוצאות המשיבים, לאחר שההליך שבכותרת נמחק לבקשת העותרים. יצוין כי בשל תקלה מיחשובית שוחררה ביום 22.12.2009 לאתר האינטרנט טיוטא בשלבי עבודה. היא הוסרה מאתר בית המשפט והיא חסרת תוקף. להלן החלטתי בבקשה לפסיקת הוצאות.
1. העותרים נמנים על בני השבט הבדואי ג'ואריש והם תושבי שכונת ג'ואריש ברמלה. הרקע להגשת העתירה נעוץ, בין היתר, במבנים שבנו העותרים במתחם ג'ואריש בגינם הוצאו צווי הריסה מינהליים. יוער כי עוד קודם להגשת העתירה, הגישו העותרים בקשות לביטולם של צווי ההריסה האמורים בפני בית-משפט השלום ברמלה. בקשת העותר 1 לביטול צו ההריסה המנהלי נדחתה על-ידי בית-משפט השלום ביום 3.9.06. ערעורו לבית-המשפט המחוזי נדחה אף הוא ביום 25.2.07. בקשת העותר 1 לרשות ערעור בפני בית-משפט זה נדחתה ביום 5.3.07. בעת הגשת העתירה טרם נדונה בפני בית-משפט השלום בקשת העותרים 2-3 לביטול צווי ההריסה המינהליים שהוצאו בעניינם.
2. ביום 1.3.07 הגישו העותרים 1-3 עתירה לבית-משפט זה במסגרתה ביקשו להורות למשיבים להסדיר את זכויות הקניין של תושבי שכונת ג'ואריש ברמלה; להסדיר לשכונה תוכנית בניין עיר "שתכשיר" את הבנייה הנוכחית בשכונה (למעט מבנים מסוכנים); וכן להשלים את הליכי התכנון והרישוי של כביש שפרטיו תוארו בעתירה וזאת בתוואי שאינו פוגע במבנים קיימים בשכונה, לרבות בתי העותרים. בנוסף, התבקש בית-משפט זה ליתן צו ביניים המורה למשיבים 6-7 להימנע מהריסת בתי העותרים ו/או בתים אחרים במתחם גו'אריש עד להכרעה בעתירה. בעתירתם טענו העותרים כנגד העדר הסדרה תכנונית וקניינית של הקרקעות בשכונת ג'ואריש, וכנגד החלטת המשיבים לבצע את צווי ההריסה המנהליים שניתנו בעניינם. הטענה בהקשר זה היתה כי המבנים שהקימו העותרים אינם שונים ממבנים אחרים שהוקמו בשכונת ג'ואריש ללא היתר כדין, ואשר הרשויות נמנעו מלהורות על הריסתם עד כה.
3. ביום 1.3.07 דחתה כבוד השופטת נאור את בקשת העותרים לצו ביניים למניעת ביצוע צווי ההריסה המנהליים, בקובעה כי: "אין מקום לצו ביניים העוקף הליכים אחרים המתנהלים בעניינם של העותרים מה גם שבהקשר זה בידי העותרים 'סעד חלופי'". כבוד השופט פוגלמן שב ודחה ביום 27.4.07 בקשה נוספת של העותר 1 למתן צו ביניים מטעמים דומים.
4. בהתאם להחלטתה של כבוד השופטת נאור מיום 1.3.07, הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה. בתגובתם המקדמית של המשיבים 1-5 נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט שכן מטרת העתירה היא לעקוף את ההליכים הפליליים המתנהלים נגד העותרים. נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה. בטיעוניהם אישרו המשיבים 1-5 את הצורך בהסדרת זכויות התושבים בשכונת ג'ואריש מבחינה תכנונית ומבחינה קניינית, ואף עמדו על הקשיים לצד המאמצים הנעשים לשם הסדרת הזכויות בתחום השטח שיועד לתושבי השכונה על-פי התוכנית שבתוקף. עם זאת, נטען כי הסדרת המצב התכנוני והקנייני ביחס לשכונת גו'אריש אינה יכולה להועיל לעותרים. זאת מאחר שהמבנים נשוא העתירה נבנו בעת האחרונה בשטחים המצויים מחוץ לגבולות תוכנית המתאר שאושרה לשכונת ג'ואריש ומחוץ לתחום תוכנית רישום שיכון ציבורי משנת 1995 (להלן: התרש"צ). עוד נטען כי אין אפשרות להוציא בגין המבנים האמורים היתרי בנייה כדין בשל קירבתם למפעל ביטחוני; וכי מדובר במבנים שנבנו על קרקע המוחכרת לקיבוץ נצר סירני שכלל לא צורף כצד לעתירה. בהתחשב בכך, טענו המשיבים 1-5 כי ניסיונם של העותרים לקשור בין הבעיות התכנוניות והקנייניות של תושבי השכונה שמבניהם מצויים בתחום התוכניות שאושרו, לבין עניינם של העותרים אשר ביצעו בנייה בלתי חוקית מחוץ לגבולות התוכנית המאושרת, דינו להיכשל.
5. המשיבים 6-7 הגישו אף הם תגובה מקדמית לעתירה וטענו כי דינה להידחות. בתגובתם עמדו המשיבים 6-7 על ההליכים הרבים בהם נקטו העותרים בערכאות שונות בניסיון למנוע את ביצוע צווי ההריסה המנהליים של המבנים אותם בנו שלא כדין. נטען כי המבנים הנדונים לא נבנו בשל מצוקת דיור או מתוך מצוקה כלכלית, אלא לצורך הפקת רווחים כלכליים. נטען כי דין העתירה להידחות גם בשל חוסר ניקיון כפיים, בהתחשב בכך שבית-משפט השלום העניק לעותר 1 לפי בקשתו אורכה בת 7 ימים לביצוע הריסת המבנה בעצמו, אולם העותר 1 ניצל שהות זו על-מנת לבצר את המבנה ולחמשו כדי לא לאפשר את ביצוע צו ההריסה על-ידי רשויות אכיפת החוק.
6. ביום 11.7.07 נתנה כבוד השופטת נאור החלטה לפיה: "נוכח עמדת המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, יודיעו העותרים תוך 10 ימים האם הם עומדים על עתירתם או מבקשים למוחקה. בהודעתם יתייחסו העותרים בין היתר ובפירוט לטענה כי העותר 1 'חימש' את ביתו בבלוני גז ובכלי צמ"ה...". ביום 17.7.07 הודיע בא-כוח העותרים כי העותר 1 חוזר בו מן העתירה "אך זאת לא מהנימוק אשר בשאלת ביהמ"ש, אלא מתוך אכזבה קשה על שביתו נהרס על-פי צו הריסה מינהלי לפני שבועות ספורים, וזאת בטרם היה לו את יומו בבג"צ...". בהודעה צוין כי "לגבי העותרים 2 ו- 3, עניינם תלוי ועומד, ובתיהם מיועדים להריסה, ומכאן חיונית העתירה בעניינם". בהתאם לכך, הורה רשם בית-משפט זה כי עותר מס' 1 יימחק מהעתירה וההליך יימשך לעניין העותרים 2-3.
7. בהתאם להחלטת כבוד השופטת נאור, נקבעה העתירה לדיון בפני הרכב ביום 4.5.09. לקראת מועד הדיון הגישו המשיבים 1-5 הודעת עדכון במסגרתה צוין כי בית-משפט השלום הרשיע את העותרים 2-3 ובמסגרת גזר-הדין הוצאו צווי הריסה והוטל על העותרים קנס כספי. ביום הדיון - 4.5.09 - הוגשה על-ידי בא-כוח העותרים בקשה למחיקת העתירה. בהתאם לכך, פסקו כבוד הנשיאה ביניש והשופטים פרוקצ'יה ומלצר כי העתירה תימחק כמבוקש וההכרעה בשאלת ההוצאות תועבר, לפי בקשת הצדדים, לרשם בית-המשפט. מכאן הבקשה שלפניי.
8. בבקשתם לפסיקת הוצאות טענו המשיבים כי מן הראוי להשית הוצאות על העותרים בהתחשב בכך שמטרת העתירה היתה לנסות לעקוף את ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגד העותרים בגין הבנייה הלא חוקית שביצעו, ובמטרה לשבש הוצאה לפועל מתוכננת של צווי ההריסה. לפי הטענה, מאחר ומדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט ומאחר והסעד המבוקש בעתירה לא התברר ולא התקבל כתוצאה מהגשת העתירה והוא ממילא לא יכול היה להשפיע על עניינם של העותרים, מן הדין כי העותרים יישאו בהוצאות שנגרמו למשיבים בגין הגשת ההליך. בתגובה לבקשה לפסיקת הוצאות, טען בא-כוח העותרים כי ימים ספורים לפני מועד הדיון בעתירה נודע לו כי עיריית רמלה מקדמת מיוזמתה תוכנית שנועדה להסדיר את זכויות הקניין בקרקע ואת נושא רישוי הבנייה. מטעם זה - כך לפי הטענה - ראו העותרים לחסוך מזמנם של בית-המשפט ושל הצדדים והודיעו על חזרתם מן העתירה והסכמתם למחיקתה. עוד נטען כי העתירה השיגה את מטרתה בעצם נכונותה של עיריית רמלה להסדיר את הסוגיות האמורות. בתגובתם לתשובת העותרים, ציינו המשיבים 6-7 כי אין לעיריית רמלה כל תוכנית חדשה עבור שכונת גו'אריש וכי עמדת העירייה היתה ונותרה כי יש להסדיר את הזכויות הקנייניות בתחומי התרש"צ משנת 1995. מאחר והעותרים בנו את המבנים הנדונים מחוץ לגבולות התוכנית המאושרת, ממילא הצעדים בהם נוקטת העירייה אינם נוגעים לעותרים ואינם נובעים מהעתירה.
9. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובחומר המצוי לפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ככלל, בעל-דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך להניח כי אותו יריב יישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו, וכי אם יוזם ההליך יחזור בו מן ההליך בו נקט, יעמוד יריבו על הוצאותיו. על שאלת החיוב בהוצאות להיבחן בכל מקרה על-פי נסיבותיו בהתחשב, בין היתר, בצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה; בשאלה האם הגשת העתירה לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי; האם העתירה הגשימה את מטרתה; מהו הסעד אותו קיבל העותר בפועל; וכן הסיבה בעטיה חזר בו יוזם ההליך מההליך אותו הגיש. כבר נפסק כי כאשר יוזם ההליך מבקש למוחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, הרי שעל-פני הדברים יש בכך כדי ללמד כי הגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה, והנטל על יוזם ההליך לסתור הנחה זו. בין היתר, עליו ליתן הסבר משכנע מדוע ויתר על קיום ההליך בלא שבא על סיפוקו ובלא למצות את ההליך השיפוטי (ראו: בג"צ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"צ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 9.7.2008); בג"צ 7812/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (טרם פורסם, 15.11.2009)).
10. בנסיבות המקרה שלפניי נראה על-פני הדברים כי מטרתה העיקרית של העתירה היתה למנוע את ביצועם של צווי ההריסה המינהליים שהוצאו בעניינם של העותרים. בעוד שהסדרת המצב התכנוני והסדרת הזכויות הקנייניות של כלל תושבי ג'ואריש הייתה מטרה משנית. הדבר נלמד, בין היתר, מדבריו של בא-כוח העותרים בהודעתו מיום 17.7.07 לפיה העותר מס' 1 חזר בו מן העתירה מהטעם שמבנהו נהרס על-פי צו ההריסה המינהלי ולפיכך אין לו עוד עניין בעתירה. באותה הודעה צוין כי העותרים מס' 2-3 הוסיפו באותו שלב לעמוד על עתירתם שכן "...עניינם תלוי ועומד, ובתיהם מיועדים להריסה, ומכאן חיונית העתירה בעניינם". הווה אומר - צווי ההריסה שהוצאו בעניינם של העותרים הם שעמדו בבסיס העתירה. יצוין כי מהחומר שבתיק עולה כי העותרים מס' 2-3 הודיעו על חזרתם מן העתירה לאחר שתם ההליך הפלילי בעניינם בבית-משפט השלום והם הורשעו במסגרתו. אם אכן נועדה העתירה בעיקרה למנוע את ביצועם של צווי ההריסה המנהליים שהוצאו בעניינם הקונקרטי של העותרים, הרי שלא היה צידוק להגשת העתירה מלכתחילה. בעת הגשת העתירה היתה שאלת תוקפם של צווי ההריסה תלויה ועומדת בפני הערכאות המוסמכות לדון בכך. הלכה פסוקה היא כי עתירה בפני בית-המשפט הגבוה לצדק לא תשמש לעקיפת הליכים משפטיים המתנהלים במקביל בפני ערכאות אחרות (ראו למשל: בג"צ 2312/05 אבו-גנים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם, 29.8.2005); בר"ם 5884/06 שעבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2006)). מטעם זה, נדחתה עוד בשלבים הראשונים של ההליך בקשת העותרים לצו ביניים למניעת ביצוע צווי ההריסה המינהליים שהוצאו בעניינם.
11. העובדה שהתבקשו בעתירה סעדים בקשר להסדרת המצב התכנוני והזכויות הקנייניות של תושבי שכונת ג'ואריש, אין בה כדי לשנות מן המסקנה בעניין פסיקת ההוצאות. העותרים משכו את העתירה מבלי שקיבלו את הסעדים הנזכרים. לא נטען כי הגשת העתירה הביאה לשינוי תוכנית בנין עיר ולהקניית זכויות קניין למי מתושבי ג'ואריש. אמנם, בא-כוח העותרים טען כי ימים ספורים לפני מועד הדיון נודע לו כי עיריית רמלה מקדמת מיוזמתה תוכנית להסדרת הזכויות הקנייניות והתכנוניות של תושבי שכונת ג'ואריש, ולפיכך ביקש למחוק את העתירה משזו השיגה את מטרתה. טענה זו נטענה באופן סתמי, ללא פירוט אודות התוכנית הנטענת. לא הובהר מה הם הצעדים שנטען כי העירייה החלה לנקוט בהם מיוזמתה; במה צעדים אלה שונים ביחס לפעולות שננקטו בעבר בניסיון להסדיר את המצב התכנוני והקנייני בשכונת ג'ואריש; וכיצד לשיטת העותרים השיגו הצעדים הנטענים את מטרת העתירה. אף לא הובהר מתי התוודע בא-כוח העותרים לשינויים הנטענים וכן כיצד יש בהם לקדם את זכויות הקניין של תושבי ג'ואריש. המשיבים 6-7 טענו מנגד כי הצעדים בהם נקטה עיריית רמלה הם בהתאם לתוכנית המאושרת משנת 1995 ואינם נובעים מהעתירה. במצב דברים זה, אין בידיי לקבוע כי העתירה הגשימה את מטרתה. אף אין בידי לקבוע כי העתירה היתה מוצדקת בכל הנוגע לסעדים האמורים, כאשר טענות העותרים לא באו לכלל בירור ודיון נוכח משיכת העתירה. בהעדר הכרעה שיפוטית הקובעת את צדקת הגשת ההליך, ובהתחשב בכך שהעותרים לא זכו לסעדים להם עתרו ולא הציגו הסבר משכנע לחזרתם מן העתירה, נותרה על כנה הנחת המוצא לפיה כאשר יוזם ההליך מבקש למוחקו ללא קבלת הסעד לו עתר, עליו לשאת בהוצאות שנגרמו לבעל-הדין שכנגד בגין הגשת ההליך (ראו: ע"א 5825/03 סירט נ' כהן (לא פורסם, 21.12.2003)).
12. החיוב בהוצאות חל גם על העותר מס' 1. אמנם, הוא נמחק מהעתירה לפי בקשתו בנימוק כי איבד עניין בהליך לאחר שצו ההריסה המינהלי שניתן בעניינו בוצע. אך עובר למחיקתו כבר נגרמו למשיבים הוצאות בגין הגשת ההליך שכן הם נדרשו להגיש תגובות מקדמיות מפורטות לעתירה בסמוך לאחר הגשתה. בנסיבות אלה, אין מקום לפטור את העותר מס' 1 מההוצאות שנגרמו למשיבים בגין הגשת העתירה. עם זאת, ראיתי להשית עליו הוצאות בשיעור נמוך יותר ביחס לעותרים 2-3 בהתחשב בשלב בו נמחק מן ההליך על-פי בקשתו. אשר לעותרים 2-3 - יש לזכור כי הם עמדו על קיום ההליך זמן ממושך, וכי הבקשה למחיקת ההליך הוגשה ביום הדיון בעתירה, בחלוף למעלה משנתיים ממועד הגשתה. התנהלותם של העותרים חייבה את המשיבים להגיש תגובות ועדכונים, וכן להיערך לדיון על-פה. יש אף להביא בחשבון את היקף ההשקעה שנדרשה מהמשיבים ואת גובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בהליך מסוג זה. מנגד, יש להתחשב בעובדה שההליך הסתיים ביוזמת העותרים ללא צורך בהכרעה שיפוטית. בשיב לב למכלול הנסיבות שפורטו, ישא העותר מס' 1 בהוצאות המשיבים 1-5 בסך 2,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 6-7 בסך 2,000 ש"ח. העותרים מס' 2-3 ישאו בהוצאות המשיבים 1-5 בסכום של 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 6-7 בסכום של 5,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מעת המצאת ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, ה' טבת תש"ע (22.12.2009).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il