1. ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי) מיום 1.7.08, על פיה נדרשה התביעה להעביר לעיון בית המשפט את תיקו האישי של אחד מעדיה.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וניסיון לתקיפת שוטר, עבירה לפי סעיף 273 בצירוף ס' 25 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, ביום 5.11.06, על רקע קיומו של מצעד הגאווה, השתתף המשיב, ביחד עם אחרים, בהתקהלות אסורה שכללה יידוי אבנים, חסימת צירים והבערת פחי אשפה. במהלך ההתפרעות יידה המשיב אבנים לעבר השוטרים.
המשיב הגיש לבית המשפט בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982, בגדרה ביקש, בין היתר, להעמיד לעיונו את הרישום הפלילי ואת הרשעותיו המשמעתיות של עד התביעה, השוטר דן אוזנה, ככל שקיימים, וכן "כל חומר מתיקו האישי של השוטר אוזנה העשוי להשליך על מהימנותו" (ס' 20 לבקשה). בדיון שהתקיים בבקשה הודיעה ב"כ העוררת כי תעביר לעיונו של המשיב את רישומו הפלילי ואת הרשעותיו המשמעתיות של השוטר אוזנה, ככל שיתברר שקיימים כאלה. העוררת התנגדה לעיון בתיקו האישי של השוטר. לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הורה בית המשפט כי: "התיק האישי של השוטר דן אוזנה יובא לעיוני עד ליום... כדי שאוכל לעיין בתיק ולראות אילו מן ההערות יש מקום להביא לידיעת המבקש".
2. העוררת משיגה על החלטה זו. לטענת העוררת, טעה בית המשפט בתתו החלטתו בטרם הכריע בשאלה האם מדובר בחומר חקירה. לטענתה, מקום בו מלכתחילה ברי כי אין מדובר בחומר חקירה, אין מקום לבחינתו ע"י בית המשפט. החלטת בימ"ש קמא, בה גלומה ההשקפה כי מדובר בחומר חקירה פוטנציאלי, פוגעת קשות בפרטיותו של השוטר, פגיעה שאיננה לצורך. לטענת העוררת, אין לחומר האמור כל זיקה, ולו רחוקה ושולית, לאישום, וכל מטרתו של המשיב היא ל"דוג" הערה כזו או אחרת שקיבל השוטר במהלך שירותו מתוך מטרה לערער את מהימנותו ולהשחיר את פניו. הותרת ההחלטה על כנה אף תפתח פתח להגשת בקשות דומות בכל תיק פלילי וביחס לכל עד עובד מדינה שמצוי לו תיק אישי, תוך פגיעה חמורה ובלתי מידתית בפרטיותו.
ב"כ המשיב טוען כי מדובר בערר שהוגש טרם זמנו ודינו להימחק על הסף. לטענתו יש לאפשר לבימ"ש קמא לעיין בתיק וליתן החלטתו לגוף הבקשה. רק לאחר מתן החלטה כאמור, וככל שזו לא תישא חן בעיני מי מן הצדדים, ניתן יהיה לערור עליה. לגופו של עניין טוען ב"כ המשיב כי מדובר ב"חומר שעשוי להיות רלוונטי" להגנתו ולהשליך על מהימנות עד תביעה מרכזי ומכאן שזכאי הוא לעיין בו. ב"כ העורר מוסיף וטוען כי על בית המשפט לאמץ גישה המטילה על התביעה חובת גילוי רחבה הכוללת כל מידע העשוי להשליך על מהימנות עדי תביעה מהותיים, ובפרט אנשי משטרה.
3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני סבורה כי דין הערר להתקבל.
הסוגיה העולה מן הערר היא סוגיית סמכותו של בית המשפט להורות לתביעה להעביר לעיונו את תיקו האישי של השוטר. סעיף 74(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו "עיון בחומר החקירה", קובע כי "בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". לכאורה, ועל פי לשונה של הוראה זו כפשוטה, משנחלקו הצדדים בשאלה האם התיק האישי הוא "חומר חקירה", התיק הוא "חומר שבמחלוקת", שיש להעמידו לעיונו של בית המשפט. ואולם, לא כך פורשה הוראה זו. על פי ההלכה, בטרם יצווה בית המשפט על התביעה להעביר לעיונו חומר, על בית המשפט לקבוע כי אכן מדובר בחומר שהוא על פניו "חומר חקירה" לפי ס' 74(א) לחסד"פ. בית המשפט יימנע מלעיין בחומר "כאשר על פניו החומר אינו נוגע כלל לנושא כתב
-האישום, והסניגור אף לא הצביע על קצה חוט שיש בו כדי להראות מדוע החומר המבוקש הינו חלק מחומר החקירה נושא הדיון"(בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פד"י נג(2) 1 (1998)).
בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים(פרשת היומנים), דן בית המשפט בהיקף סמכותו של בית המשפט להורות לתביעה להעביר לעיונו חומר שלטענת הנאשם הוא "חומר חקירה", בעוד שלטענת התביעה מדובר בחומר שאיננו רלבנטי לאישום ושהעברתו תפגע בפרטיותו של עד או מתלונן. קובע בית המשפט:
"לפיכך כאשר הסנגור מראה כי על פני הדברים קיימת אפשרות שתהיה בחומר תועלת להגנת הנאשם, וכי אין מדובר רק בתקווה ספקולטיבית ורחוקה ... יעיין בית המשפט בחומר שבמחלוקת אף אם תהא בעיון זה פגיעה מסוימת בזכויותיו של עד או מתלונן שהחומר נוגע אליו. לעומת זאת בית המשפט יימנע מלעיין בחומר כאשר כבר על פני הדברים - עוד לפני העיון בחומר - נראה כי אין זיקה בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט ובין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם, או שהזיקה היא רחוקה ושולית. במקרים כאלה, כאשר כבר על פני הדברים ועוד לפני העיון בחומר ניתן לקבוע כי אין מדובר ב"חומר חקירה", אין כל הצדקה להעמיד את החומר שבמחלוקת לעיון בית המשפט. העמדת חומר כזה לעיון בית המשפט אינה תורמת דבר לזכותהנאשם למשפט הוגן ופוגעת פגיעה מיותרת ובלתי מוצדקת בזכותו של העד או המתלונן לפרטיות"(פ"ד ס(1) 360, בע' 382 (2005).
עוד נקבע:
"כאשר מדובר אפוא בחלקים ביומן שאינם מתייחסים למסכת העובדות הנוגעות לאישום... ניתן לומר כי חלקים אלה משתייכים לכאורה לסוג החומר שבית המשפט לא יראה בו "חומר חקירה" מלכתחילה. במקרים כאלה ייטה בית המשפט להימנע מלעיין בחומר והנטל הוא על הסנגור, המבקש כי בית המשפט יעיין בחומר, להראות כי על פני הדבריםאמנם קיימת אפשרות שתהיה בחומר תועלת להגנת הנאשם, וכי אין מדובר רק בתקווה ספקולטיבית ורחוקה"(שם, בע' 384-385).
4. בענייננו אין חולק כי התיק האישי בו נתבקש העיון איננו רלבנטי לכתב האישום אף לא ל"פריפריה" של כתב האישום, ואין לו כל זיקה לעובדות הנטענות בו. לפיכך אין מדובר ב"חומר חקירה" מובהק. מאידך, ברי כי תיקו האישי של השוטר כולל מסמכים שעיון בהם עלול לפגוע בזכותו של השוטר לפרטיות. לטענת ב"כ המשיב, פגיעה כזו נדרשת על מנת לאפשר לו להסתייע בחומר המצוי (אולי) בתיק לבחינת מהימנות השוטר. ב"כ המשיב אינו יודע מה תוכנו של התיק האישי ואיננו טוען לקיומו של חומר מסוים בתיק האישי אשר עשוי להועיל לו ככל שייחשף בפניו. ב"כ המשיב אף לא הצביע על אותו "קצה חוט" שיש בו כדי לבסס טענה שיש בחומר הנכלל בתיק כדי להועיל להגנת המשיב. טענותיו של ב"כ המשיב אכן משקפות תקווה ספקולטיבית ורחוקה שיימצא חומר כלשהוא בתיקו האישי של השוטר שיסייע בערעור מהימנותו. תקווה כזו אינה מספקת על מנת שייקבע כי מדובר בחומר חקירה, או כדי להצדיק שימוש בסמכות העיון הנתונה לבית המשפט (וראה גם בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד ל"ט(4) 124 (1985)).
בשולי ההחלטה, ונוכח טענות המשיב, יובהר, כי אין בהחלטה זו כדי לפרוק מן התביעה את חובתה להעביר לסנגוריה כל חומר העשוי להיות "בעל משמעות של ממש" לקביעת מהימנותו של עד מרכזי, מקום שמתחוור לה כי קיים חומר כזה. החובה להביא מידע כזה לידיעת הסנגוריה נקבעה כבר בפרשת אל הוזיילוהיא עדיין עומדת על מכונה.
הערר מתקבל כאמור. החלטתו של בית המשפט קמא מיום 1.7.08 על פיה יועבר תיקו של השוטר אוזנה לעיונו - מבוטלת.
מזכירות בית המשפט
תעביר העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום י"ז באלול, תשס"ח (17 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.
__________________
ג. כנפי-שטייניץ, שופטת