בקשה לגילוי מסמך ספציפי.
1. המבקשת היא היורשת של נכסי המנוח תופיק יזדי (להלן: "
המנוח"), שהוכרז בשעתו כ"נפקד". המבקשת עתרה בכתב התביעה להצהיר על בטלות הכרזתם כנפקדים של המנוח, ושל אמו ואחותו שאותם ירש, ועל בטלות ההכרזה על נכסיהם כנכסי נפקדים. לחילופין, עתרה המבקשת להורות למשיב מס' 1 (להלן: "
האפוטרופוס על נכסי נפקדים") לשחרר נכסים שונים שהיו בבעלותו של המנוח, ולחילופי חילופין, לשחרר את תמורת הנכסים כשויים בעת מתן פסק הדין על פי הערכת שמאי או על פי הפיצוי שהוצע למנוח יזדי בשעתו.
במענה לדרישת המבקשת לגילוי מסמכים, העמידו המשיבים לעיון המבקשת קלסרים רבים של מסמכים, ובין היתר, את תיק שחרור נכס מס' 368. בעת העיון בתיק הנכס, נתברר לב"כ המבקשת כי חלק מהמסמכים מקופלים, ונמנע ממנה העיון בהם בטענה לחסיון תרשומות פנימיות.
על כך נסבה הבקשה דכאן, במסגרתה עתרה המבקשת כי המשיבים יציגו לבית המשפט את המסמכים ואת רשימת המסמכים שבגב התיק, תוך ציון מפורש אלו מסמכים חסויים ומדוע. לטענת המבקשת, אין להכיר בחסיון מסמכים בעילה של "תרשומות פנימיות".
3. המשיבים טענו כי המסמכים שלא נתאפשר למבקשת לעיין בהם נהנים מהחסיונות הבאים:
א. תרשומות פנימיות.
ב. חומר שהוכן לצורך מו"מ להסדר פשרה.
ג. מסמכי היוועצות משפטית פנימית.
על פי סמכותי לפי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עיינתי בחומר שצורף על ידי המשיבים. לא אאריך בדברים ואתייחס בקצרה לשלוש טענות החסיון שהועלו על ידי המשיבים.
4.
תרשומות פנימיות - המדובר בחסיון
יחסי המוכר בפסיקה הן בהליכי גילוי בדין הפלילי והן בהליכי גילוי בדין האזרחי. בדין הפלילי - ראה, לדוגמה, בש"פ 7008/97
מדינת ישראל נ' הורוביץ ואח', פ"ד נא(5) 224 (1997). בדין האזרחי - ראה, לדוגמה, רע"א 4999/95
ALBERICI INTERNATIONAL
נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39 (1996). חסיון זה מעוגן כיום בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 המקנה לרשות שיקול דעת אם למסור מידע "
בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".
ודוק: חוק חופש המידע לחוד והליכי גילוי לפי תקנות סדר הדין האזרחי לחוד. ברע"א2498/07
מקורות
חברת מים בע
"
מ
נ' בר(ניתן ביום 27.6.2007) נאמר:
"...ואולם, בסופו של יום עסקינן במאטריות שונות. חוק חופש המידע מצוי בגדרי המשפט המינהלי,
ומטרתו שקיפות המינהל ועל-ידי כך שיפורו מבחינת יושרתו, דרכי קבלת ההחלטות
בו, אמות מידה סדורות לפעולותיו ולהחלטותיו וכיוצא באלה. וזאת בכפוף לאינטרסים
ציבוריים המצדיקים חיסיון, שאותם מנה המחוקק, והנתונים לביקורת שיפוטית....ההתדיינות האזרחית, על פי סדר הדין האזרחי, מטרתה הכרעה בסכסוך ספציפי
,
ואף כאן ננקטו דרכי חיסיון, אך המחוקק ומחוקק המשנה לא העתיקו את הוראות החיסיון
המפורטות בחוק חופש המידע אל תקנות סדר הדין האזרחי משנתקבל חוק חופש המידע. אכן, בשני נתיבים עסקינן- תקנות סדר הדין האזרחי וחוק חופש המידע, ומטבע הדברים
בראשון יצעד ככלל בעל זכות תביעה, כגון המגן על קניינו או על שמו הטוב, ואילו
בשני יצעד ככלל בעל עניין בפעולת הרשות ובתקינותה. יש שוני מובנה ביניהם: הנתיב
האזרחי מותנה, בין השאר, ברלבנטיות לתיק, ויש בו חסיונות שבדין; ואילו נתיב חופש
המידע העומד לרשות הכל, ללא צורך בהסבר ובהוכחת זכות עמידה ורלבנטיות, כפוף למגבלות
מסוימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע. ומכאן החסיונות שנקבעו בחוק. נוכח התכליות השונות והתנאים השונים, גם החסיונות אינם זהים..."
אלא שתקנות סדר הדין האזרחי, אינן כוללות הוראות חסיון למיניהם. את החסיונות או הערכים המוגנים בגינם אנו מכירים בזכותו של בעל דין שלא לחשוף מסמך רלוונטי, אנו מוצאים מחוץ לגדרן של תקנות סדר הדין האזרחי - אם בהוראות החסיון בפקודת הראיות, אם בחסיונות סטטוטוריים אחרים, או בחסיונות יציר הפסיקה או המשפט המקובל.
בדומה, חסיון תרשומת פנימית, הוא חסיון שניתן להסיקו מהוראת סעיף 9(ב)(4) הנ"ל לחוק חופש המידע, ולמיצער, ניתן לראותו כחסיון יציר הפסיקה. החסיון של "תרשומות פנימיות" חל לטעמי על גופים מינהליים וציבוריים בלבד, ואינו עומד לבעלי דין במשפט הפרטי, אלא אם הוכיח בעל הדין הפרטי, שהתרשומת הפנימית נהנית מחסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט - יצחק עמית "קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - נסיון להשלטת סדר" "
ספר קיטאי" (אסופת מאמרים משפטיים לכבוד השופט אורי קיטאי, הוצאת נבו 2007) 247, עמ' 264.
ומהתם להכא. לאחר שעיינתי במסמכים השייכים ל"קבוצה" זו, אני דוחה את הבקשה לגילוי מסמכים, למעט מכתב עמידר מיום 11.7.75 המופנה לגב' אורי שולמית ואשר על פניו, אינו מהווה תרשומת פנימית, ודומה כי נכלל בטעות בקבוצת המסמכים.
5.
חומר שהוכן לצורך מו"מ להסדר פשרה - המדובר בחסיון שהוא בגדר "אח תאום" לחסיון המוכר של מסמכים שהוכנו לקראת משפט. חסיון זה הוכר בפסיקה כחסיון יחסי - רע"א 2335/04
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (ניתן ביום 27.6.2006) ולטעמי, ראוי להכיר בו כחסיון מוחלט -
עמית לעיל בעמ' 270.
מכל מקום, על מנת להנות מחסיון זה, יש לבחון את המסמך נשוא טענת החסיון על פי מבחן המטרה הדומיננטית בהתאם להלכת רע"א 1412/94
הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516 (1995).
המסמכים בהם מדובר עניינם בתכתובת שהתנהלה בין השנים 1974-1981 בעקבות דרישתו של המנוח לשחרר את הנכסים. איני סבור שניתן לכלול קבוצת מסמכים זו בגדר מסמכים שהוכנו לצורך מו"מ לפשרה. בהלכת
שירי היה מדובר בלקוח של בנק, שטען כי התנהלות הבנק גרמה לו נזק כספי, והלקוח התריע כי אם דרישתו לפיצוי לא תיענה, הוא ינקוט בהליכים משפטיים. נקבע, כי אחד התנאים הנדרשים לתחולת חסיון מסמכים שהוכנו למו"מ לפשרה הוא, שבעת הכנת החומר היה צפי של ממש שיתקיים הליך משפטי. מכאן, שאין להרחיב חסיון זה על כל תכתובת או מזכר המוחלפים בין פקידי הרשות בעקבות דרישה של האזרח כלפי הרשות.
במקרה שבפנינו, המנוח אמנם דרש מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לשחרר את נכסיו, אך לא התריע ולא הודיע כי אם בקשתו לא תיענה הוא ינקוט בהליכים משפטיים. "חרב" ההליכים המשפטיים לא ריחפה ממעל, כאשר פקידי הרשות בחנו את האפשרות להיענות לדרישתו של המנוח. העובדה שהמנוח לא הגיש תביעה בחייו, והעובדה שחלפו כשלושים שנה מאז העלה את דרישתו ועד להגשת התביעה, אך מחזקת את הרושם כי המסמכים לא הוכנו לקראת מו"מ מתוך צפי להליך משפטי, אלא כבחינה ובדיקה "רגילה" של האפשרות להיעתר לדרישה.