החלטה בתיק א 3213/05

1.         התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 1960, נפגעה ביום 15.2.04 בתאונת דרכים אשר בעקבותיה נגרמו לה נזקי גוף, בגינם הוגשה תביעתה בתיק דנא. מדובר בתאונה דרכים שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בעקבות התביעה שהוגשה על ידה למל"ל לקביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה, קבעה ועדה רפואית ביום 10.3.05 כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה איזו שהיא. בהמשך, ערערה התובעת על החלטה זו וביום 23.4.06 אישרה הועדה הרפואית לעררים (להלן: "הועדה") את החלטת הועדה הרפואית בקבעה כי לתובעת לא נותרה כל נכות.

למותר לציין בהקשר זה כי במל"ל נקבעו לתובעת נכויות זמניות, כדלקמן:

20% נכות מיום 28.2.04 ועד ליום 30.6.04

10% נכות מיום 1.7.04 ועד ליום 31.10.04

החל מיום 1.11.04 נקבע כאמור כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה.

2.         בבקשה המונחת בפני, משיגה התובעת על קביעה זו של המל"ל ומבקשת לאפשר לה להביא ראיות לסתור, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), ולמנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יקבע אם נותרה לה נכות כתוצאה מהתאונה אם לאו.

3.         הבקשה להבאת ראיות לסתור נסמכת על שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא שוועדת העררים התעלמה, שעה שנתנה את החלטתה, מתלונותיה של התובעת וכן מממצאים חד משמעיים שעלו מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפניה. כך לטענתה, בעוד שהועדה קבעה כי לא נותרו לה "הפרעות בתנועות או הפרעות נוירולוגיות", קיימים ממצאים ברורים המעידים על הפרעות בתחושה ופגיעה נוירולוגית. עוד טענה התובעת בהקשר זה כי הועדה אף התעלמה ממצאים שעלו בבדיקת ה- EMGשהוועדה עצמה הפנתה אותה לערוך בטרם מתן החלטתה. מבדיקה זו עולה כי התובעת סובלת מפולירדיקולופטיה כרונית  C5-C6.

הטענה השניה הנה כי הועדה בהתנהלותה הביאה לפגיעה בכללי הצדק הטבעיים הן בכך שלא נימקה את קביעתה בדבר שינויים ניווניים שלטענתה נמצאו אצל התובעת והן בכך שפגעה בזכות הטיעון שלה, משום שלא אפשרה לה להשלים את טיעוניה לפני סיכום הדיון לגביה.

הטענה השלישית שהעלתה התובעת, ואשר על בסיסה הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הבקשה, היא כי חלה החמרה במצבה לאחר בדיקתה על ידי ועדות המל"ל. לדבריה, להבדיל מהממצאים שהיו בפני הועדה בדבר בקע דיסק ב- 6-5Cבלבד, הרי שבבדיקת ה- MRIשבוצעה ביום 21.5.06 (כחודש לאחר קביעת הועדה) התגלתה פריצת דיסק ב- 6-5Cוכן פריצת דיסק ב- 7-6C. 

4.         הנתבעים התנגדו לבקשה. לשיטתם, יש לדחות את הבקשה על הסף הן משום שהתובעת  הודיעה כי במקביל להגשת הבקשה היא פועלת גם למיצוי זכויותיה במל"ל והן לאור השיהוי הרב בהגשתה.

לגופו של ענין טענו הנתבעים כי כל תלונותיה של התובעת נבדקו ונדונו ע"י הועדה וכי בכל מקרה אין כל קשר סיבתי בין התאונה לבין פריצת הדיסק הקלה הנוספת שאובחנה ב- 7-6Cביום 11.5.06, למעלה משנתיים לאחר מכן. 

5.         הכלל הוא כי הרשות להבאת ראיות לסתור קביעה על פי דין, במשמעות סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, תינתן רק במקרים חריגים וכאשר מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו (ראה ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פד"י מה(4),77 ; בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פד"י לט (4), 505). מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד. וכך נקבע בהקשר זה  בר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4), 505 ,עמ' 508:

" מן הראוי שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה תוך בדיקת כל מקרה נתון על פי נסיבותיו ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כלליים ניתן לדעתי להצביע על שני סוגי טעמים:

(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון תרמית, קל וחומר - מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).

(ב) טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.